Welcome, Guest. Please login or register.

כתב נושא: שירשור דמויות מהתנ"ך  (נקרא 17618 פעמים)

אור הגנוז

  • אורח
שירשור דמויות מהתנ"ך
« ב- : מאי 22, 2007, 09:29:23 AM »
בס"ד
הנביא הושע בן בארי היה הנביא הראשון, שה' התגלה אליו, וה' אמר לו שעם ישראל חוטאים. הושע בן בארי השיב לה' שאם חטאו בניך, רצונך, יכול להחליפם באומה אחרת, כי לך ה' מלוא כל הארץ, ויכול אתה לבחור לך באומה אחרת מישראל.
ה' לא אוהב שיש מי שהוא דלטור (מדבר רע) על בניו. למדנו זאת ראשית מנח, שכאשר ה' ציוה על נח לבנות תיבה והיה צריך להוכיח את בני דורו ולא עשה זאת ולא התפלל וביקש רחמים על בני דורו, עד אשר בא המבול וכל החיות ובני האדם מתו, מלבד אלו שנכנסו לתיבה.
וכאשר יצא נח מן התיבה ראה את העולם חרב, והתחיל לבכות ואמר לה': הלא אתה מלך רחום וחנון, היה עליך לרחם על בריותיך. וה' השיב לנח: מדוע לא התפללת על בני דורך כאשר ידעת שאני עומד להביא מבול על העולם, ואני השהיתי את הגזרה, בתקווה שישובו בתשובה וינצלו.
הושע בן בארי לא למד ממעשיו של נח לטובה, אבל היות והוא היה הנביא הראשון, לכן הוא לא נענש בשל הקטרוג שלו על עם ישראל.
והושע בן בארי הלך ולקח לו אשת זנונים וילדה לו ילדי זנונים, והכל היה רק לפי מה שנדמה היה להושע בן בארי שכביכול ה' אמר לו לעשות כך.
ולאחר שילדה לו אישתו ילדים, ה' ציווה עליו להיפרד ממנה.
הושע בן בארי השיב לה', שהוא לא יכול להיפרד מאישתו, מאחר וכבר ילדה לו ילדים.
וה' השיב לו: אתה שנשאת אישה פרוצה, ואתה אפילו לא יודע באם הילדים שנולדו לך ממנה, באם הם שלך בכלל, ואתה לא מוכן לוותר עליהם? קל וחומר שלא אוכל לוותר על עם ישראל, ולהחליף אותם בעם אחר.
הושע בן בארי הבין שחטא, ועמד והתפלל על עם ישראל וביקש עליהם רחמים שימחל להם.
והשני היה ישעיה הנביא שחטא, והיה עליו ללמוד ממעשיו של הושע בן בארי, אבל הוא לא למד לקח. כאשר ה' אמר לישעיה הנביא עם ישראל חוטאים, השיב לו ישעיה: "בתוך עם טמא שפתים אנוכי יושב".
ישעיה הנביא נתן את בתו להינשא לחזקיה המלך, ונולד מנשה שהיה רשע גדול. מנשה החטיא את עם ישראל בעבודה זרה. וכאשר היה ישעיה מוכיח את ישראל, רצה מנשה לתפוס ולהרוג אותו, השתמש ישעיה בשם המפורש, והצליח להיכנס בתוך גזע עץ. מנשה הביא מסור וחתכו את גזע העץ במקום ששם הייתה לשונו של ישעיה הנביא, והיא נחתכה ומת.
אליהו הנביא חי בדור שעם ישראל חטאו גם כן בעבודה זרה. ה' ביקש מאליהו הנביא שיתפלל עליהם ויבקש עליהם רחמים, אך אליהו לא הסכים להתפלל עליהם ורק השיב לה': קנוא קינאתי לה'.
אליהו נענש אף הוא בכך שבכל פעם שיש ברית מילה, הוא מלאך הברית וצריך להיות נוכח בכל ברית מילה שיש, ואם יש כמה בריתות, אז צריכה נשמתו להתפצל לכמה ניצוצות ולרדת ולהשתתף בכל ברית.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #1 ב- : יוני 21, 2007, 04:07:16 PM »
בס"ד

הרצאה של הרב שמעון דהאן שליט"א
על פרשת אמור

היה אדם רומאי בשם "נירון קיסר" שהיה בראש צבא רומי. הייתה לו יכולת להחריב את בית המקדש, אבל הוא התבונן בעם היהודי וראה שיש להם נימוסים והם מיוחדים, ולא רצה להחריב את בית המקדש. הוא זכה ונולד לו נכד, אותו נכד היה לימים לרבי מאיר בעל הנס. באותו הדור היו רבי עקיבא וכן רשב"י והיה רבי עקיבא מקרב את רבי מאיר אליו יותר מרשב"י. השגיח רבי עקיבא והבין שכאב לרשב"י שהוא מקרב את רבי מאיר יותר ממנו למרות שהיה גדול בחוכמה מרבי מאיר, ואמר לו רבי עקיבא שהוא מקרבו אליו על מנת לחזקו בתורה. רשב"י נקרא "אש אוכלה", ורבי מאיר נקרא היה המאור.
יעקב אבינו הלך דווקא אצל לבן הארמי. למרות שלבן היה רמאי והיה מחליף את כבשים והטלאים בכל פעם, אבל דווקא לבן היה סוד האור (מבחינת הלובן של העין) ולכן זכה ונולדו ממנו 2 נשים צדיקות שהן רחל ולאה. נשות יעקב, והוא היה צריך להגיע דווקא אל בית לבן.
באותה תקופה היו הרבה רומאים שהתגיירו. הרב אומר: אייך זה שכל כך הרבה גויים מתגיירים? האם יתכן שגוי יתגייר?
הרב מסביר שגוי לעולם לא מתגייר. הוא ישאר גוי לנצח.
ישנם אנשים שנענשים ומתגלגלים בכל מיני גלגולים. אדם המדבר לשון הרע מתגלגל באבן, שנאמר: "אבן מקיר תזעק". ובביתו של "הבן איש חי" הייתה אבן אחת שהצדיק ידע שמגולגלת בה נשמה של רשע, והיה טורח רבות לתקן אותה, עד שלבסוף אותה נשמה שהייתה באבן, באה אליו בחלום והודתה לו על שהשיבה למקומה.
וכן רוצח מתגלגל בעלים. וכאשר העלים נושרים, ויש בהם נשמה היא מתנתקת מן העץ וגוועת לאט לאט, ואותה נשמה סובלת צער גדול. וכך היא מתגלגלת פעם אחר פעם בעלה אחר, עד שנשלם תיקונה. ולפעמים אדם מתגלגל בבהמה, ולפעמים יהודי מתגלגל בגוי. ואותה נשמה סובלת צער מר ונורא מכך, והיה מעשה בכומר אחד שהיה רואה יהודים ומקנא בהם מאוד, וידע שהוא לא גוי, וסבל יסורים גדולים מזה.
ואיך יעקב אבינו התגלגל ברבי עקיבא שהיה אביו יוסף, והיה בן גרים?
וכן רבי מאיר אותיות שמו "מאיר" הן אותיות "ארמי", ובגלל שיעקב היה אצל לבן הארמי הוא בא לתקן את לבן הארמי שהוא סוד הלובן העליון.
נשאלת שאלה:
אדם שהתגלגל כמה פעמים בכמה גופות וכמה שמות, מי מהם יקום בתחית המתים?
והרב אומר שמי שלא מאמין בתחית המתים, לא יקום בתחית המתים. אבל האדם הטוב ביותר יקום בתחית המתים מבין כל הגופות שהנשמה התגלגלה בהם.
הרב אומר שבכל אדם יש כמה חלקים מן הנשמה. וכל נשמה מחולקת לניצוצות רבות של הנשמה והם יכולים להיות מחולקים בין המון אנשים, וכולם יקומו בתחית המתים ויהפכו לנשמה אחת. נשמות של רשעים לא יקומו בתחית המתים. בכל פעם שחלק מן הנשמה מתגלגל באדם עליו לתקן את אותו חלק. באם החלק מתוקן הוא חוזר לשורשו.
הרב אומר שיש לנו מנהיגים נוראים בדור, והם נבחרים משמים על ידי בורא עולם, והם נבחרו רק בגלל שהדור שלנו דור ירוד כל כך מבחינה רוחנית ומוסרית וכפי מעשי הדור ה' שולח לנו מנהיגים. שבמקום שהוא יתפלל וימסור נפשו למען הדור אז הוא כמו: "עבד כי ימלוך". כל המנהיגים מושחתים.
באותו דור של רבי מאיר בעל הנס הייתה רק תורה שבעל פה, כלומר הדברים עברו מדור לדור מאב לבנו והכל בעל פה. רבי יהודה הנשיא שחי לקראת סוף בית שני, וצפה שעתידה תורה להשתכח מישראל, אז קיים: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" ולמרות שה' ציווה לא לכתוב את התורה שבעל פה על גבי כתוב, והלכו וכתבו את התורה שבעל פה על כתב. יהודה הנשיא חיפש אדם שזכר כמה שיותר מסכתות בע"פ והוא בחר ברבי מאיר שהיה לבלר (כלומר היה כותב מכתבים) ועוסק בכתיבה. ורבי מאיר ישב לפני רבי יהודה הנשיא וכתב את כל המסכתות שזכר ואת מגילת אסתר מילה במילה לפי מה שזכר. ותורה זו נקראת בשם: "ששה סדרי משנה".
ברוריה הייתה אשת רבי מאיר, צדקת גדולה הייתה ומשכילה, הייתה לומדת תורה עם תלמידי חכמים (כמובן, בהפרדה גמורה).
בערב שבת אחת הלך רבי מאיר לבית הכנסת ובאותו זמן נפטרו להם 2 או 3 ילדים קטנים. ברוריה לא סיפרה לרבי מאיר בעלה דבר בכדי שלא יצטער כל השבת על מה שקרה, ובכל פעם ששאל על הילדים הייתה אומרת לו שהילדים אכלו והלכו לישון וכו', ובצאת שבת אמרה לבעלה: אדם נותן בידינו פיקדון: כאשר אדם זה חוזר ומבקש את הפיקדון שלו, האם צריך להחזיר לו? והבין רבי מאיר שהקב"ה לקח את הילדים אליו.
ולאחר מכן נפטרה גם ברוריה ונשאר לבד.
יום אחד הלך רבי מאיר אל בית חברו, ואשת החבר הכניסה את רבי מאיר אל ביתה וכיבדה אותו במאכל והישקתה אותו במשקה חריף עד שלא ידע מה שקורה איתו, והיא פיתתה אותו לדבר עבירה. בבוקר הבין שעבר עבירה קשה עם אשת איש, ולא ידע את נפשו מרוב צער עד שרצה למות. רבי מאיר הלך אצל "ראש גלותא" (ראש הגולה) וסיפר לו את מה שקרה לו ושהיה הכל בשוגג.
ראש גלותא אמר לו, שילך ליער מקום שיש שם הרבה אריות, ויקשור עצמו אל עץ ויבואו אריות ויאכלו אותו. ווכך עשה רבי מאיר פעם ופעמיים, ובאו אריות והריחו אותו ולא אכלו אותו.
בפעם השלישית אמר ראש גלותא לרבי מאיר שיחזור ליער ויקשור את עצמו לעץ ויחכה שאריות יאכלו אותו, ואז בא אריה גדול, והיכה את רבי מאיר על אחת מצלעותיו בצורה קשה וכמעט מת. ועכשיו אמר לו ראש גלותא: כופר לך, וה' סלח לעוונך!.


מפאת החומר הרב, חילקתי את ההרצאה לשני חלקים. את המשך ההרצאה אביא בלי נדר בהמשך.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #2 ב- : יוני 22, 2007, 10:57:29 AM »
בס"ד

אסתר המלכה

כבר כתבתי כי ישנה במלכות העליונה שתי אורות, ושתיהן נקראות בשם: רחל ולאה. רחל מייצגת את העולם הגלוי ולכן היא קבורה על אם הדרך, ולאה מייצגת את העולם הנסתר, ולכן היא קבורה במערת המכפלה. המילה "שכינה" הוא שם כולל. וכבר כתבתי הרבה מאמרים בנושא השכינה, ובמאמר הראשון כתוב מיהי השכינה?
רחל ולאה אימותינו הקדושות, נקראות על שם שני האורות העליונים שבמלכות העליונה הנקראת בשם: "שכינה". וכן לאה מייצגת את עולם הנסתר (כגון קבלה וזוהר, ורחל מייצגת את העולם הניגלה (הוי אומר הפשט)
חוה אימנו הייתה אם כל חי, היא האמא של כל הנשמות שירדו לעולם.
על בתיה נכתב: בת-יה. כלומר היא בתו של ה'. ואף בתיה הייתה השכינה באותו הדור. מנין לומדים זאת?
כאשר פתחה בתיה את התיבה כתוב שהיא ראתה נער בוכה. הכיצד  "נער בוכה"? הלא משה רבנו היה תינוק. ומזה לומדים שכאשר יהודי שהוא בבחינת נער, והוא בצער ובוכה, אז מתעוררת עליו רחמי השכינה, והיא משתתפת איתו בצערו, בבחינת "בכל צרתם לו צר".
דוד המלך אומרת עליו התורה שחטא בבת שבע אשת אוריה החיתי. דוד המלך ידע ברוח הקודש שבת שבע היא השכינה, והיא מיועדת לו מבריאת העולם, שכן דוד המלך היה גלגול של האדם הראשון, ובת שבע הייתה גלגול של חוה אימנו. ובעצם מי שאומר על דוד שהוא חטא, אינו אלא טועה.
אבל הילד הראשון שנולד מנישואי דוד לבת שבע נפטר ועל אף שדוד התפלל עליו וביקש עליו רחמים, ולא הועילו תפילותיו. הסיבה שהילד הראשון נפטר, ומה שהתורה מרמזת על חטאו של דוד בכך, שבאוריה החיתי היה מזוהמת הנחש, וכאשר נישא לבת שבע הייתה דבוקה גם בה עדיין מאותה זוהמה, והיה על דוד המלך להמתין זמן מה עד שתיפסק ממנה הזוהמה, ורק אז יכול היה לשאת אותה לאישה.
ולשכינה יש המון כינויים: בת-שבע, איילה, כה, זאת, רחל, תמר, אם הבנים, ועוד...
ומורדכי היה ניצוץ של משה רבנו. ואסתר הייתה ניצוץ של בתיה.
אסתר הייתה אף היא השכינה. מה שנאמר: ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים, הכוונה על מלכו של עולם. כי אסתר היא בחינת הנשמות שנפלו להסתר פנים. והשכינה יורדת בכל לילה אחר חצות לתוך עמקי הקליפות על מנת להוציא את אותם נשמות שנפלו לשם בשל עוונותיהם, והיא נדמית כמי שיורד לתוך גוב אריות, ורוצים לטרוף אותה, והכל משום שהמלך חס על כל ניצוץ של קדושה שנפל לתוך עמקי הקליפות. וכל זה בנקודת חצות והלאה בכל לילה, וצריך לעשות תיקון חצות ולהשתדל להוריד דמעות, כי כאשר יהודי משתתף עם השכינה בצערה, הוא עוזר לה לרדת ומיד לעלות משם.
ולכן באותו הדור בו חטאו בכך שנהנו מסעודתו של אחשוורוש, וכן השתחוו לפסל נגזרה עליהם גזירת כליה, והסיבה שאסתר למרות צדקותה הגדולה, שידוע שהייתה שומרת עיניים גדולה, ולא הביטה מעולם בפני גבר אחר, הכיצד דווקא היא הייתה צריכה להינשא לאחשוורוש? ויודעים שאסתר גם שורשה היה בחוה אימנו, משום שחוה חטאה בראיה, כאשר ראתה את העץ, ואסתר תיקנה את חטא העיניים, ולכן הייתה שומרת עיניים גדולה.
והסיבה היא מפני שהנשמות נפלו בתוך עמקי הקליפות, ורק היא יכלה להיכנס לתוך אותה טומאה חזקה שהייתה בבית אחשוורוש, ולהוציא משם את אותם הנשמות שנפלו בתוך הטומאה הקשה.
ועוד ידוע כי למלכו של עולם יש כביכול אישה, והשכינה היא אישתו. לכן כתוב על אסתר: "ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים", כי אסתר היא השכינה, וכן לומדים מכך, שכל תפילת אסתר כאילו כוונה כלפי אחשוורוש, אבל למעשה היא דיברה אל בורא עולם.
"ויאמר המלך אל אסתר, מה לך אסתר המלכה, ומה בקשתך, עד חצי המלכות ותעש?:
אסתר היא השכינה, היא ביקשה ממלכו של עולם, על בניין בית המקדש. אבל מלכו של עולם השיב לה: "עד חצי המלכות". כלומר אי אפשר שיבנה בית המקדש, מכיוון שכאשר קראו עזרא הסופר וכן עוד צדיקים לחזור לארץ ישראל, זה היה בתום 70 השנים, שהסתיימו לאחר גלות בבל, לא רצו 10 שבטים לחזור, כי שמעו שיהיה שוב חורבן בית מקדש, ושוב יצטרכו לגלות, אז עשר השבטים העדיפו להישאר בגולה, ורק שבט יהודה ובנימין עלו לארץ. וכאשר נבנה בית המקדש, לא הייתה התעוררות מלמעלה, ולכן חסרו חמישה דברים. אחד מהם שלא היו הכרובים בבית המקדש השני. כי לא יתכן בנין בית מקדש באופן מושלם, כאשר לא נמצאים כל עם ישראל בארץ ישראל. ואותם שנשארו בחו"ל התחתנו עם נשים נוכריות ורבים התבוללו בגולה.

בת מלך

  • "שויתי השם לנגדי תמיד"
  • משתמשת כבוד
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 814
  • הערכה: +0/-0
    • ראה פרופיל
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #3 ב- : יוני 22, 2007, 11:04:18 AM »
בס"ד

ציטוט
ומזה לומדים שכאשר יהודי שהוא בבחינת נער, והוא בצער ובוכה, אז מתעוררת עליו רחמי השכינה, והיא משתתפת איתו בצערו, בבחינת "בכל צרתם לו צר".

לא ממש הבנתי... :-[
לשקט הנפשי- צנוע התלבשי :)

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #4 ב- : יוני 22, 2007, 11:20:51 AM »
בס"ד

לשיר שלום

יש הבדל בין בכי של תינוק לבכי של ילד.
תינוק בוכה בגלל שהוא רעב, או סתם בגלל שמשעמם לו.
אצל אדם מבוגר הבכי מפותח יותר.
מבוגר לא בוכה סתם, כי יש לו פה לדבר. הוא יכול להגיד מה מציק לו. אדם יכול להבין, ולהשתמש בשכלו, אצל תינוק הכל בגדר של אינסינקט ויצר שאין לו שליטה עליהם, כי כך קבע בו הקב"ה על מנת שימשיך להתקיים.
אצל מבוגר יש יכולת ההבנה והתבוננות.
כאשר מבוגר בוכה, זה נובע מסיבות גבוהות יותר מאשר אצל סתם תינוק שבוכה.
מבוגר יכול לבכות בגלל שחטא לה' והוא מצטער על כך. מבוגר יכול לבכות כי אין לו זייוג או ילדים וכו'.
וכאשר השכינה שומעת מבוגר בוכה, היא משתתפת בצערו, ומבקשת רחמים ממלכו של עולם על אותו יהודי.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #5 ב- : יוני 22, 2007, 11:22:45 AM »
בס"ד

מעשה שקרה עם אחות של ברוריה אשת רבי מאיר בעל הנס. שפעם אחת חטפו הרומאים את אחותה של ברוריה והכניסו אותה לבית בושת. התחננה ברוריה לבעלה שילך ויציל את אחותה. וענה לה רבי מאיר, כי סכנה גדולה היא להיכנס לשם. אבל לבסוף נתרצה רבי מאיר, והתחפש לאדם פשוט. הוא הגיע אל מקום בו הייתה מוחזקת אחות ברוריה. הוא ביקש משומר המקום שרצונו להתייחד עם אחותה. השומר הכניסו פנימה. רבי מאיר ניסה לשדל את האחות לעשות עימו מעשים, והיא דחתה אותו בכל מיני אמתלאות שונות. והוא הגיע אליה כמה פעמים, ובכל פעם ניסה לשדל את האחות, והיא בכל פעם דחתה אותו בשל סיבה אחרת. אז הבין רבי מאיר, שאחות ברוריה נקיה וטהורה, ולא נבעלה על ידי שום גבר, ולכן ניסה לשחררה. הוא ניגש לשומר, וביקש ממנו לשחרר את האחות. ענה השומר לרבי מאיר, שיש מעליו ממונה, ואם ידע הממונה שהוא נתן יד לשחרור האחות, אז יוציאו אותו להורג, והוא מפחד. ראה רבי מאיר שיש כלב ענק ומפחיד בחדר. פנה אל השומר ואמר לו: ראה כיצד הכלב לא יעשה לי כלום ! התקרב רבי מאיר אל הכלב, והכלב ניסה לתקוף אותו, אז אמר רבי מאיר: "ענני אלה דרבי מאיר ענני". וראה זה פלא. הכלב נעמד על שתי רגליו ולא יכול היה לזוז. כאשר ראה השומר את הנס ונדהם, אמר לו רבי מאיר, כי הוא יכול להציל גם אותו מן הממונה עליו. והוא לימד אותו, שבאם יבואו השומרים וירצו להרוג אותו בגלל ששיחררו את האחות, הוא יגיד "ענני אלה דרבי מאיר ענני", ולא יקרה לו כלום. וכאשר תפסו השומרים את השומר על בית הבושת, הכינו לו חבל תליה, והשומר אמר את מה שרבי מאיר לימד אותו, והחבל נקרע, וכך חזר המקרה שלוש וארבע פעמים. ואז ביקשו מכל מי שראה את רבי מאיר , שיתארו אותו, ועמד מי שצייר את קלסתר פניו, וכך עשו ופירסמו את תמונת רבי מאיר בכל מקום ומקום. ויום אחד מישהו זיהה את רבי מאיר כאשר היה מהלך בשוק, ורצו לתפוס אותו ולהביאו למלכות. ואז ירד אליהו הנביא והתחפש בדמות אישה יפה, ואחזה ברבי מאיר וגיפפה אותו, וכאשר ראו זאת האנשים, חשבו שבוודאי לא מדובר בצדיק רבי מאיר ועזבו אותו לנפשו.
רבי מאיר קבור בעמידה, וידוע שמי שקבור בעמידה, יקום מבין הראשונים בתחית המתים.
רבי שמעון בר יוחאי נולד לזוג הורים עקרים. שנים רבות לא היו להם ילדים. הייתה אמו מתפללת רבות, ולא נענתה. עד שיום אחד אמר יוחאי לאישתו, כי הוא רוצה ילדים, והוא רוצה להתגרש ממנה, ואם יתחתן עם אישה אחרת אולי היא תביא לו ילדים. כאשר שמעה זאת האשה, בכתה במשך כל הלילה והתפללה.
בבוקר חולם יוחאי אבי רבי שמעון, שהוא נמצא בתוך פרדס מלא עצים. והיה שם עץ אחד יבש ביניהם. ופתאום ירד מלאך מן השמים לתוך הפרדס, ועמד ליד העץ כאשר יש בידו צלוחית עם מים, והוא השקה את העץ עם אותם מים שבצלוחית, והעץ התחיל לפתע לפרוח.
יוחאי הקיץ מן החלום, והלך אל רבי עקיבא לשאול על פשר החלום. הסביר לו עקיבא שאשה שאין לה ילדים משולה לעץ יבש שלא נותן פירות. והצלוחית שהביא המלאך, אותם מים שהיו בה הינם הדמעות שהורידה אשת יוחאי. והעץ שהתחיל לפרוח מראה על כך שהם יזכו ללדת בן שיאיר את עיני ישראל בתורה. ולאחר שנה נולד להם שמעון, הוא רבי שמעון בר יוחאי.



                 המשך יבוא אי"ה

בת מלך

  • "שויתי השם לנגדי תמיד"
  • משתמשת כבוד
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 814
  • הערכה: +0/-0
    • ראה פרופיל
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #6 ב- : יוני 22, 2007, 12:00:29 PM »
בס"ד

תודה רבה! :-* :-*

ובהצלחה בניהול הפורום
לשקט הנפשי- צנוע התלבשי :)

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #7 ב- : יוני 22, 2007, 01:38:24 PM »
בס:ד

לשיר שלום

תודה רבה.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #8 ב- : יוני 24, 2007, 11:58:28 AM »
בס"ד

כאשר נולד רשב"י האיר את הבית באור גדול. הוא כתב את ספר הזוהר, שעליו נאמר, שבזכות הלימוד בזהר יצאו מן הגלות. הזהר מכבס ומטהר את הנשמה עד מאוד. בזהר ישנם סודות גדולים מאוד.
בזמן שלטון רומי כאשר רדפו את היהודים, ישבו ביחד רבי יהודה בן גרים, רבי יוסי, ורבי שמעון בר יוחאי ביחד, ודיברו על הרומאים. רבי יהודה בן גרים שיבח את הרומאים ואמר שהם בונים הרבה דברים יפים וזה טוב לעם ישראל.
רבי יוסי שתק כאשר הם דיברו.
ורשב"י אמר שכל מה שהרומאים עושים, הם עושים רק למען עצמם, רק הקב"ה מגלגל את הדברים שיהיו לטובת ישראל, אבל לא כך כוונתם.
הדברים שהם דיברו נודעו לרומאים. רבי יוסי ששתק, חויב לצאת בגלות על ידי הרומאים.
רבי יהודה בן גרים ששיבח את הרומאים זכה על ידם לגדולה. ואילו את רשב"י רצו הרומאים להרוג.
רשב"י ובנו רבי אלעזר בן שמעון התחבאו בבית המדרש. יום אחד אמר רשב"י לבנו, שכדאי שהם יעזבו את בית המדרש, ויתחבאו במקום אחר, שכן אשת רשב"י הייתה מביאה להם אוכל בכל יום, ואם הרומאים יתפסו אותה ויענו אותה, היא תספר לבסוף היכן בעלה והבן מתחבאים.
ברחו שניהם לפקיעין, ונעשה שם נס ונפתחה מערה. הקב"ה גידל עץ חרובים ליד המערה, ונפתח מעיין של מים לידה.
היו רשב"י ובנו מורידים את בגדיהם, ומסתירים את גופם בתוך החול, ורק כאשר היו צריכים להתפלל, אז היו לובשים את בגדיהם הנקיים, ולאחר מכן שוב היו פושטים בגדיהם ונכנסים בחול. יום אחד נגלה אליהם אליהו הנביא, ואמר להם שהמלך שגזר עליו מות, כבר מת, והם יכולים לצאת מן המערה. יצא רשב"י לאחר 12 שנים שהיה במערה, ראה איכרים עובדים וחורשים את האדמה, במקום ללמוד תורה, היה לו קשה להבין אייך אנשים עוזבים את לימוד התורה בכדי לעבוד, ובכל מקום שהיה נותן עיניו, היה נשרף ונחרב.
אמר ה' לרשב"י: האם יצאת מן המערה בכדי להחריב את עולמי?! חזור למערה לעוד 12 חודשים.
חזרו רשב"י ובנו למערה, וכעבור 12 חודשים נוספים יצאו מן המערה. והפעם בכל מקום שהיה מביט רבי אלעזר בן רבי שמעון את עיניו היה שורף ומחריב, אבל רבי שמעון היה עומד ומתקן.
כאשר חזר רשב"י לביתו יצא לקראתו חותנו, רבי פנחס בן יאיר. לקח רבי פנחס את רשב"י לבית המרחץ. כאשר ראה את גופו שכל עורו סדוק, היה מתחיל בוכה ודמעותיו היו יורדות על בשרו ועל פצעיו של רשב"י ואמר לו: "אוי לי שראיתיך בכך" ורשב"י ענה לו: "אשרי ואשרי חלקי שראיתני בכך" שרק בזכות מסירות נפש זו זכה לכל הגילויים של חוכמת הזהר.

   תם ונשלם, שבח לבורא עולם

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #9 ב- : יוני 26, 2007, 11:15:49 AM »
בס"ד

דוד המלך ע"ה

חשבתי לכתוב על דוד המלך מאמר, ולמה דווקא עליו? כי המשיח מצאצאי דוד המלך. וכדאי קצת להבין מהיכן נולד דוד המלך?
הכל מתחיל בימי "שפוט השופטים"
בזמן שהיו שופטים בעם ישראל, היו חוטאים ישראל בעבודה זרה. עם ישראל היה סובל בכל פעם מעם אחר שיצא נגדו למלחמה, היו צועקים לה' וה' היה שולח להם מושיע. בכל פעם שופט אחר.
ויהי בימי שפוט השופטים, מרמז שישראל היו שופטים את השופטים שלהם. ישראל היו אז בשפל מדרגה, שהיו שופטים את השופטים. ואז הקב"ה הביא רעב גדול על עם ישראל, ולא היה אוכל לאנשים. באותו זמן היה איש בשם אלימלך, ושמו לקוח משני מילים: "אלי-מלך (כלומר שהיה ראוי למלכות) אלימלך היה ראש הסנהדרין, והיה גם איש עשיר. והיות ועם ישראל היו עניים, היו מתדפקים על דלתות ביתו בכל הזמן בבקשה שיאכיל אותם. אישתו הייתה נעמי, צדקת הייתה (השם נעמי, הינו סוד הנועם העליון) והיו להם 2 בנים בשם מחלון וכליון. שאגב מורים שני השמות שלהם על סופם. אלימלך מאס בבקשות העניים שלא מפסיקים להתדפק על דלת ביתם, ולקח את בני משפחתו ועקר לארץ מואב. שני הבנים מחלון וכליון נישאו לנשים מואביות. זמן מה לאחר מכן, נפטר אלימלך, ואחר כך נפטרו גם שני הבנים.
נעמי התבוננה לאחר הטרגדיה המשפחתית שנותרה רק היא לבדה, והבינה שהם חטאו, ולכן נגזרה עליהם גזרה קשה כזו.
נעמי רצתה לשוב לא"י. אשת הבן הראשון עורפה (מלשון עורף-כלומר להפנות עורף) רצתה ללכת עם נעמי לא"י, אבל נעמי שיכנעה אותה שלא כדאי לה לבוא עימה, וכך חזרה עורפה לאחריה, ונשארה במואב. מצאצאיה נולד גולית הפלישתי, שהיה יוצא ומחרף את ה'.
רות, הייתה אשת הבן השני, רצתה אף היא ללכת עם נעמי לא"י, ונעמי ניסתה לשכנע אותה שאין לה מה לחפש בא"י וטוב לה שתישאר במואב, אבל רות דבקה בנעמי והשיבה לה: "באשר תלכי-אלך, באשר תמותי-אמות, עמך-עמי, ואלוקיך-אלוקי". נעמי חזרה לא"י ביחד עם רות (רות היא סוד התורה. שנאמר: "קול התור נשמע בארצנו"). אנשים ראו את נעמי לפני שיצאה למואב כאשר הייתה עשירה, וחזרה ללא כלום ומבוזה.
נעמי סיפרה לרות שיש לה קרוב משפחה ששמו בועז, ויש לו שדה. והיא יכולה ללכת וללקט שם שיבולים. שכן יש לבעל שדה לקיים 3 מצוות: "לקט, שיכחה ופאה". ורות הלכה לשדה. בועז היה בשדה וראה את צניעותה של רות. כל שאר המלקטות היו מתכופפות מעט כדי ללקט, ואילו רות הייתה יושבת ומלקטת בשדה. בועז הבין שצריך לעשות לרות מצוות יבום, שכן בעלה נפטר, ולא הותיר אחריו ילדים. הוא הביא קרוב משפחה אחד, שכבר הייתה לו אישה ולא הסכים לשאת גם את רות, ואז החליט בועז להתחתן עם רות, בכדי לייבם אותה. רות התגיירה כהלכה ונישאה לבועז ומהם נולד עובד, הוא אבי ישי. ישי היה הנכד של בועז ורות. ישי היה צדיק שעליו נאמר שמעולם לא חטא. ישי נישא לניצבת בת עדיאל, וילדה ממנו בנים.
לאחר זמן שמע ישי, שהבריות מרננות עליו שהוא לא יהודי, וכן ילדיו לא יהודים, משום שכתוב: "עמוני ומואבי לא יבואו בקהל השם, על אשר לא קידמו אותכם בלחם ובמים" אבל הכוונה על מואבי ועמוני גבר, ולא על עמונית ומואבית,כי אין דרכן של נשים לצאת לקראת גברים. ובזה טעו ישראל, כאשר חשבו שישי ובניו הם בעצם גויים. ואז החליט ישי להיפרד מאישתו ניצבת, כי לא רצה להביא ממנה עוד ילדים גויים. ישי רצה לבוא על שפחתו משום שהיא הייתה יהודיה, והיות וילדים נחשבים על פי האמא, אז כך חשב ישי שילדים שיולדו לו מהשיפחה יהיו לפחות יהודים, וכך יוכל להמשיך את שושלת הדורות.
ואז סיפרה השפחה לניצבת אשת ישי, מה מתכנן ישי לעשות. ובלילה נכנסה ניצבת אשת ישי במקום השפחה, ובאותו לילה התעברה ממנו עם דוד.
לאחר 3 חודשים גילו הבנים של ישי שהאמא שלהם בהריון, והלכו וסיפרו לאביהם שהאמא שלהם זינתה, וצריך להרוג אותה. ישי שמע זאת ואמר לאביו: למה נהרוג אותה, ונשפוך דם נקי? נשאיר את האמא בחיים, ולא נתייחס אל הילד שיוולד ממנה.
לאחר 9 חודשים נולד דוד הקטן. אימו אמרה תמיד באוזניו: אתה ילד טהור, אני יודעת שאתה יהודי וטהור. ולימים כאשר דוד המלך גדל, שאר האחים שלו לא הכירו בו ולא התייחסו אליו. דוד היה יוצא להרים עם הצאן, והיה מתבודד שם, והתחיל לכתוב שם את פרקי התהילים.

הוא דוד שמצאצאיו יצא מלך המשיח.

מתן א

  • חברים חדשים
  • *
  • הודעות: 35
  • הערכה: +0/-0
    • ראה פרופיל
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #10 ב- : יוני 26, 2007, 12:11:11 PM »
בס"ד
וואי זה עצוב, אבל דרכיו של השם נסתרות מעינינו.. דוד גדל והפך להיות מלך על כל בני ישראל  ;D..
תודה!.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #11 ב- : יוני 27, 2007, 12:04:39 AM »
בס"ד
יש לשים לב שהרבה גדולי ישראל צמחו מתוך טומאה.
אברהם אבינו, גדל בבית שאביו היה עובד עבודה זרה.
משה רבנו צמח בבית פרעה
דוד המלך היה נכד לרות המואביה שהייתה ביתו של עגלון מלך מואב.
אונקלוס, היה גר צדק.
רבי מאיר בעל הנס היה בן גרים.
עקיבא בן יוסף, היה בן גרים.
ופעם שאלתי את הרב מיכאל לסרי שליט"א שאלה:
למה משה רבנו היה צריך לצמוח ולהתפתח דווקא במקום של טומאה, ואמרתי לו שגם המשיח שמעתי כי צריך לצמוח דווקא ממקום טומאה?
והרב ענה לי: כי הנשמות הקדושות צריכות לבוא ממקום של טומאה דווקא, כי כאשר נשמה קדושה יורדת לעולם, השטן יודע שנשמה גדולה זו עתידה לעורר שינויים רוחניים גדולים מאוד בעולם. והשטן לא מוותר. הוא רוצה שיהיה מאבק הוגן בין הטוב לרע. ולכן על מנת שבכל זאת תרד נשמה כה גדולה לעולם, אז ה' מוריד את הנשמה דווקא למקום מטונף, שם השטן לא משגיח ולא מפחד ממנה, ומשם ה' גואל אותה, דווקא מתוך הקליפות, כאשר הנשמה יוצאת משם היא מעלה איתה הרבה נשמות שנפלו שם. יש בנשמה כח להעלות איתה עוד הרבה נשמות שבשל חטאם נפלו לשם.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #12 ב- : יוני 27, 2007, 11:35:59 AM »
בס"ד
צריך לדעת מהן פילגשים?
אנו נתקלים לפעמים בכתוב המספר על פילגשים. .
דוד נישא לכמה פילגשים.
מיהן הפילגשים, ומה מעמדן?
ידוע שאשה נישאת עד ידי חופה וקידושין. כאשר הבעל מקדש את האשה, והוא נותן בידה כתובה, המאשרת כי באם ישלח אותה מביתו, או שיפטר מן העולם, היא תוכל לקבל ממנו סך מסוים של כסף, או שתירש את כל כספו אחר מותו.
ויש נשים שהמעמד שלהן פחות משל אחרות, או שהן אלמנות, או בעלות מצב כלכלי קשה או מעמד חברתי נחות, והן מסכימות להתחתן אף בלא קידושין וללא כתובה, והעיקר שהבעל שלהן שהוא אדם אמיד יותר, יפרוש עליהן חסות כל עוד שהן חיות איתו בביתו. אבל באם הבעל ירצה לגרש את הפילגש מביתו, היא יוצאת ללא ממון, ואין לה שום חלק שהיא יכולה לדרוש ממנו כפיצוי.
ויש הלכה האומרת כי למלך אסור לשאת יותר מ 18 נשים וזהו.
לדוד היו נשים שנישאו לו על ידי חופה וקידושין וכתובה, אבל היו נשים שנשא אותן כפילגשות ללא קידושין וכתובה.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #13 ב- : יולי 08, 2007, 11:50:06 AM »
בס"ד

חומר זה ליקטתי מתוך הספר: "אוצרות אחרית הימים" להרב יהודה חיון שליט"א.

מלך המשיח"
ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה, ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת השם".

זהותו
מלך המשיח יהיה אדם בלתי מוכר לחלוטין, לא ניתן יהיה לדעת דבר לא על מוצאו ולא על משפחתו.
"דע שלא תדע עמידתו קודם היותה, עד שיאמר עליו שהוא בן פלוני וממשפחה פלונית, אבל יעמוד איש שלא נודע קודם הראותו".

יחוסו
יחוסו של מלך המשיח מבית דוד ומזרע שלמה.
"ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו".
בכל דור ודור נולד אחד מזה היחוס הראוי להיות משיח.

סימניו
שונים יהיו סימניו של משיח בבואו בגאולה דאחישנה, מסימניו בבואו בגאולה דבעתה.
סימניו בגאולה דבעתה המה: הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', ועדיין אינו אלא בחזקת משיח, אבל אם עשה והצליח ובנה בית מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח ודאי.
מורח ודאין: בכלל סימניו של מלך המשיח הוא: "והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט", כלומר שמריח ודן.
יש סוברים, כי הסגולה של מורח ודאין היא בגדר אות ומופת. לפי זה, אין צריך שיהיה מלך המשיח מריח ודן אלא בבואו בגאולה דאחישנה.
ויש סוברים, כי "מורח ודאין אינו בגדר אות ומופת, רק סימן מובהק הנאמר במשיח ה', "והריחו ביראת ה'" שזה עד וראיה על צדקתו וקדושתו בתכלית-ולא על ידי משיחיותו-שגם בריחא בעלמא ידע ויבין בין צדיק לרשע, ומורח כזה קדוש יאמר לו והגון להיות משיח ה'. אבל אינו מחויב לעשות אותות ומופתים לעיני העם".

גדולתו הרוחנית
מעלתו תהיה יותר מעולה ממעלת הנביאים ויותר נכבדת, זולת משה רבינו ע"ה, כן דעת הרמב"ם.
לעומתו סוברים אחרים, כי מעלת מלך המשיח תהיה יתרה אף על מעלת משה רבינו ע"ה.
ויש מחלקים כי אומנם מלך המשיח ירום ממשה בממשלה וגדולה, כי ישב על כסא ה', אולם במעלה והשגת הנבואה גדול משה ממלך המשיח.
ויש סוברים כי משה רבנו בעצמו יהיה מלך המשיח.
והכל מודים, כי חכמת מלך המשיח תהיה יתרה אף על חכמת שלמה.
עוד מגדולתו ומעלתו:
נאמר בישעיה, "והריחו ביראת ה' ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח", ועניינו, כאמור, שיהא מורח ודאין, כלומר מריח ודן.
עוד נאמר שם, "ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'...והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו".
ונאמר, "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע", וביאורו, שימית על ידי דיבורו כל מי שירצה, לא יוכל איש להימלט ולהינצל ממנו.

גדלותו הגשמית
"ויהי אותו המלך גדול מאוד, ובית מלכותו בציון, יגדל שמו, וזכרו יהיה מלוא הגויים יותר מן המלך שלמה, וישלימו איתו כל האומות, וויעבדוהו כל הארצות...וכל מי שיקום עליו יאבדהו ה' יתעלה וימסור אותו בידו.

מקום התגלותו
המשיח יתגלה לראשונה בארץ ישראל.
"כי בארץ ישראל תהיה תחילת הראותו, שנאמר: ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא אמר ה' צבאות".

צורת התגלותו
איתא במדרש: בשעה שמלך המשיח בא, עומד על גג בית המקדש והוא משמיע להם לישראל ואומר, הגיע זמן גאולתכם, ואם אין אתם מאמינים ראו באורי שזרח עליכם, באותה שעה מבהיק הקב"ה אורו של מלך המשיח ושל ישראל והולכים כולם לאורן של מלך המשיח ושל ישראל, ובאים ומלחכים עפר מתחת רגליו של מלך המשיח, ובאים כולם ונופלים על פניהם לפני המשיח ולפני ישראל ואומרים, נהיה לך ולישראל לעבדים, וכל אחד מישראל אלפיים ושמונה מאות עבדים יהיו לו.

מפעולותיו
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נדחי ישראל, ויכוף כל ישראל לילך בדרך התורה ולחזק בדקה, ילמדם תורת ה', ויורה אותם דרך ה', ויבואו הגויים לשומעו. ילחם מלחמות ה', ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד.
וכשתתישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיחוס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינם מיוחסים לישראל, ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע זה משבט פלוני וזה משבט פלוני, אבל אינו אומר על שהן בחזקת כשרות זה ממזר וזה עבד. ועוד רבות.

הברכות שנברך בבואו
א)ברוך חכם הרזים
ב)ברוך שחלק מחוכמתו ליראיו
ג)ברוך שחלק מכבודו ליראיו
ד)ברכת גואל ישראל
ה)ברכת שהחיינו

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #14 ב- : יולי 19, 2007, 11:46:03 AM »
בס"ד
חטא האדם הראשון גרם לכך ששני בתי המקדש יחרבו.
אבל נחזור אל הפרשה בה משה שולח את המרגלים לתור את ארץ ישראל. הם חוזרים (ורק 10 מהם) ומדברים לשון הרע על ארץ ישראל. באתו לילה בכו כל עם ישראל, ורגמו את משה רבנו באבנים, וכמעט הרגו אותו בטענה שהוא הוציא אותם ממצרים בכדי למות?
באותו לילה שהם בכו בכי של חינם הקב"ה קבע בכיה זו לדורות.
שני בתי המקדש חרבו בתשעה באב.
השואה פרצה בתשעה באב.
כיצד חרב בית המקדש השני?
מעשה ביהודי אחד שהיה לו ידיד. עשה אותו יהודי מסיבה, וביקש שיקראו לידידו קמצא שיבוא. אותו שליח הלך בטעות אל ביתו של בר קמצא שהיה שונאו של היהודי והזמינו לבוא ולהשתתף באירוע.
כאשר סבב בעל האירוע במקום, ראה לפתע את בר קמצא וביקש ממנו לצאת. ענה לו בר קמצא שלא יבזה אותו, והוא ישלם עבור האוכל שהוא אוכל. סירב בעל האירוע. ביקש בר קמצא לשלם עבור מחצית האירוע ורק שלא ישליך אותו בביזיון,וגם לזה סירב בעל האירוע. הסכים בר קמצא לשלם את מלוא האירוע ורק שישאר בנוכחות כולם ולא יתבזה אך בעל האירוע משך באוזנו והשליך אותו החוצה בביזיון. מבעד לדלת ראה בר קמצא כי אנשים חשובים וחכמים יושבים באולם ואיש לא מחה על ביזיונו, הלך למלכות והלשין על ישראל, ובכך גרם לחורבן בית המקדש השני.
באותה תקופה הייתה שינאת חינם, היו רציחות נוראות, ולשון הרע. המצב הרוחני בעם ישראל היה נורא.הלך בר קמצא אצל הקיסר והלשין על ישראל שהם מורדים בו. הקיסר לא האמין לו תחילה. אבל בר קמצא אמר לו: שאין בעיה לקחת קורבנות מגויים, אבל אתה תראה שכאשר תביא קורבנות לבית המקדש, אז היהודים לא יקחו ממך. התרצה הקיסר, ונתן בידיו של בר קמצא צאן ובקר על מנת שיביא אותם אל הכהנים למען יקריבו אותם בית המקדש. אבל בר קמצא פגם בהם בזדון בדרך, על מנת שיהיו פסולים להקרבה, והכהנים לא יסכימו להקריב אותם על המזבח, וכך יתממשו דברי בר קמצא על מה שזמם על היהודים.
הכהנים לא הסכימו לקבל את הקורבנות. אחד מהם אמר שעדיף שיקחו אותם ויקריבו אותם על מנת שהרומאים לא יכעסו ולא יחריבו את בית המקדש, ובורא עולם יכפר בעדם, כי אנוסים הם.
היה שם אחד בשם עקילס שלא הסכים לקבל את הקורבנות הפגומים. אז חשבו להרוג את בר קמצא בשל מלשינות, וגם לכך לא הסכים. ולבסוף בגלל ענוותנותו נחרב הבית.
שלחו את נירון קיסר שהיה הסבא של רבי מאיר בעל הנס. באותה תקופה הרומאים מאוד העריכו את עם ישראל וידעו את הרוחניות והאור היוצא מהם. נירון קיסר לא הסכים להחריב את בית המקדש, וברח משם. במקומו הגיע רומאי אחר בשם אספסיאנוס קיסר, שהוא ערך מצור על ירושלים והרעיב את כולם. היה רעב גדול מאוד, ואז החליטו כמה עשירים מירושלים שיש להם מספיק תבואה שמן ועצים להסקה לעוד שלושים שנה. אבל באותו זמן נחלקו ישראל לשני מחנות. האחד מהם חשב שכדאי להיכנע וללכת בדרכי שלום בראשם היה רבי יוחנן בן זכאי. ואילו בן אחותו חשב שיש להילחם ברומאים בכל הכח, עד טיפת הדם האחרונה. ועל מנת להכריח את תושבי ירושלים להילחם, הם שרפו את כל המחסנים שהיו, ובכך הביאו על יושבי העיר אסון ורעב גדול מאוד. אותם אנשים שמרדו נקראו בשם: "הבריונים".
באותו זמן חי יוסף פלביוס, אשר כתב את מאורעות היהודים באותו זמן, והוא תיעד את הרעב הנורא ששרר אז. לא היה אוכל ולא מים לשתות. נשים בישלו את ילדיהם בתוך סירים, היה ריח של חריכת איברים. כאשר נכנסו הרומאים, הם לא הבינו מנין יש ריח של בשר צלוי, ונזדעזעו כאשר ראו ילדים מתבשלים, אותם ילדים שאימותיהם גידלו אותם ועכשיו אכלו את בשרם.
הרומאים הבינו שכל התפארת של עם ישראל הייתה רק בזכות בית המקדש, לכן הם החליטו לבנות את האמפי תיאטראות וקרקסאות שלהם דווקא בסמוך לבית המקדש, ואז החלו להגיע לשם יהודים ולהשתתף בשמחת הגויים, וכן הכהנים הגיעו לשם בין משמרת למשמרת והיו משתתפים במעשיהם, עד שחלה התדרדרות קשה ברוחניות של עם ישראל.
כאשר הקב"ה והשכינה הסתלקו מבית המקדש, נותרו שם רק אבנים, כי הקדושה כבר לא הייתה שם, ולכן ניתן היה להחריב את בית המקדש.
טיטוס נכנס לבית המקדש והרומאים הוציאו ממנו את כל כלי המקדש והעמיסו אותם על אוניה. טיטוס לקח חרב והניף אותה על הפרוכת והיא נקרעה, ה' עשה נס וירד ממנה דם. אז התגאה טיטוס ואמר לכולם שהוא הרג את אלוקי ישראל. כאשר היה טיטוס בחוץ, ראה כי האוניה מתחילה להיטלטל בחוזקה, וטיטוס התריס כלפי שמים שה' יכול להילחם באנשים רק בים, כי עובדה שה' הפיל את חיל פרעה בים.
ואז נכנס יתוש קטן דרך אפו של טיטוס ומשם הגיע אל אפו. היתוש היה מזמזם בתוך מוחו, ויום אחד עבר טיטוס ליד נפח, ובאותו רגע היתוש הפסיק לזמזם בתוך מוחו. הוא ביקש להביא נפחים אל ביתו שיכו בפטיש 24 שעות, אבל בסוף גם זה כבר לא עזר. לבסוף פתחו את מוחו אשר גדל מאוד ומצאו שם יתוש בגודל של אפרוח. ואז הוא מת.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #15 ב- : פברואר 18, 2008, 02:38:54 PM »
בס"ד

מתוך אתר אייש

 
כוחה הנסתר של אסתר המלכה          
       
 
פורים מסמל את הטוב שבזמנים, שצמח מתוך הגרוע בזמנים.
מעולם לא עמדנו קרוב יותר להכחדה, הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית. הנהנתנות של התרבות הפרסית הרווחת, הייתה חלק מהאוויר שנשמנו. היא הקהתה את תחושותינו עד כדי כך, שכשהופיע המלך אחשורוש לבוש בבגדי הכהן הגדול, והציג את האוצרות שגנב מבית המקדש בתצוגה מוזיאונית, לא קמה מצידנו כל מחאה.

גם אנחנו הגענו לנקודה שבה אנחנו יכולים לומר "איזה יופי, ממש מקסים", על מה שפעם היינו בוכים "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני". הפכנו קהי-רגש לעצמנו ולאלוקים.
האלוקים הוא דמות נסתרת במגילת אסתר. שמו אינו מוזכר שם כלל. רק מעטים יכלו להבחין בנוכחותו החבויה בזמן שבו התרחשו האירועים באמת.
אחת מאותם מעטים הייתה אסתר. איכשהו, היא ניצלה מאותו קיהיון-חושים.

מבדידות לכוח
בואו נכיר מעט את אסתר, כדי למצוא בעצמנו את הנקודה שתוכל לעזור לנו לראות תמיד - כמוה - מעבר לחזות החיצונית שקוראת לעצמה "מציאות".
אביה של אסתר נפטר כשהיא הייתה עדיין ברחם אמה; אמה נפטרה בלידתה. כך, היא באה לעולם עם הפצע המדמם של לא להיות שייכת לאף אחד.

דודה, מרדכי, שהפך אחר כך למדריכה הרוחני ובסופו של דבר לבעלה, לקח אותה אליו. המהר"ל מפראג (המאה ה-16) אומר לנו שנסיבות לידתה של אסתר לא היו מקריות. ניכור ובדידות הם כלים כמו כל כלי אחר, והם ניתנים לנו כדי לאפשר לנו להפוך למה שאנחנו יכולים וצריכים להיות. דווקא מעומק נקודת הריקנות הזאת, פרח החיבור העמוק של אסתר עם האלוקים.
שורש המלה אסתר הוא ס-ת-ר. שמה מבטא את עצם מהותה - היכולת לחדור מבעד לחומות ההסתר ולהבחין באלוקים גם במקומות שאחרים לא היו מסוגלים.            
             
בכל אחד מאיתנו מצויים חללים. במקום להניח להם להוביל אותנו למרירות, בואו נשתמש בהם בתור סולם.              
              
לעתים קרובות מטעה אותנו טבעו האטוּם של הקשר שלנו עם האלוקים. ה' לכאורה לא מגיב כאשר אנחנו סוטים מהדרך הישרה. שום ברק לא מכה בנו כשאנחנו בוחרים ברע. בדומה לכך, אנחנו לא מוצאים את עצמנו פתאום עשירים יותר או בבריאות טובה יותר כשאנו בוחרים לפתוח את אופקינו לעמוק והנצחי שבתוכנו. נראה שהרשעים מצליחים ושהצדיקים חיים עם אותם קשיים כמו כל השאר.

ככה זה נראה, כמובן, אם אנחנו לא מתאמצים לחדור מתחת לפני השטח. אסתר הייתה מומחית בחדירה דרך החומות שסובבות אותנו. זה היה כלי הנשק שהיא רכשה לעצמה בשנות בדידותה וכיסופיה.
אסתר למדה לראות את האלוקים בכל מקום שבו הביטה. היא ראתה בו את אביה היחיד והניחה לשכינתו להנחות ולכוון אותה.
בכל אחד מאיתנו מצויים חללים. במקום להניח להם להוביל אותנו למרירות, בואו נשתמש בהם בתור סולם.

כמו הדס
לאסתר היה שם נוסף - הדסה. הדס הוא אחד מארבעת המינים שאנו נוטלים בסוכות. צורתו של האתרוג מסמלת את הלב, הלולב את עמוד השִּׁדרה, הערבה - שפתיים וההדס את העיניים. עיניה של אסתר יכלו לראות את המציאות הפנימית בבירור, כפי שהעיניים שלנו רואות את המציאות החיצונית.

שמה לא היה מקרי, אלא תיאר בבירור את תכונותיה החזקות הייחודיות. בואו נתבונן מקרוב בהדס, כדי לקבל הבנה נוספת לגבי טבעה של אסתר, ובסופו של דבר גם לגבי עצמנו.
עלי ההדס אחידים וירוקים. אילו רציתי לתת לאחד מילדיי שם של צמח הייתי נמשכת יותר לוורד, שושן - או לכל הפחות מרגנית - הרבה לפני שהייתי קוראת למישהו הדס או הדסה. הַאֲדָרַת שם ההדס היא כמעט ציווי לשאוף לבינוניות אפרורית!

אבל המהר"ל אומר שהדמות הצנועה הזו מגלמת בתוכה עוצמה פנימית. דמותה של אסתר הייתה כזאת שבה לא היה שום תפקיד למחיצות השטחיות שמקטבות אותנו ומבדילות בינינו. ככל שאנו מתמקדים יותר בזהות החיצונית שלנו (גיל, הופעה, תרבות) כך אנחנו נפרדים יותר מהאחדות והשייכות של הזהויות הפנימיות שלנו (הצורך באהבה, הכמיהה למשמעות וצמיחה אמיתית, פחד מדחייה וכאוס פנימי). רק כשאנו מניחים לעצמנו לראות מעבר לחיצוניותה של הזהות השטחית, אנחנו הופכים להיות בנים לאב אחד. זו השייכות השקטה שלנו שמחברת בין ליבותינו ומחשבותינו.

התלמוד נותן לנו דוגמא חזקה:
לפי מנהג החצר, ניתנו לאסתר שבע נערות שישרתו אותה. אסתר לא רצתה לשכוח מתי חלה השבת, ולכן העניקה להן שמות המציינים את ימי השבוע. בחברה מעמדית כמו בפרס העתיקה, היא יכלה לקרוא להן בלי בעיות 'ראשון' 'שני' 'שלישי' וכו', אך היא ידעה שזו תהיה פגיעה עמוקה בכבודן האישי ובערכן האנושי.

במקום זה, היא העניקה להן שמות שירמזו באופן מכובד על היום בשבוע. לראשונה, למשל, קראה חולתא שמשמעותה תחילה, לשנייה קראה רוקעיתא להזכיר את הרקיע שנברא ביום השני, וכן על זאת הדרך. בסופו של דבר כולן התגיירו והפכו ליהודיות, למרות שזו בהחלט לא הייתה כוונתה של אסתר. מתוך הבנתן של הנערות מי הן באמת, הן יכלו לערוך את מחשבותיהן לגבי מה הן היו רוצות להיות. היא הצליחה להביא אותן למודעות אמיתית של מהותן הפנימית.

קרירות וחום

התלמוד אומר לנו דבר מוזר, שאסתר, כמו ההדס, הייתה "ירקרוקת".
אל תטעו לחשוב שהיא הייתה רובין הוד או קישקשתא. המהות שלה הייתה מיוצגת על ידי הצבע הירוק.
ירוק הוא צבע שמורכב משני צבעי יסוד - כחול וצהוב. כחול מסמל קרירות וצהוב מסמל חום.

אורה הפנימי של אסתר הורכב משני הכוחות גם יחד - להט בוער כשמש עם רכותם הצוננת של המים. משום שהיא פיתחה את טבעה הרוחני באופן כל כך מושלם, היא הייתה מסוגלת להגיע לכל אדם ולמצוא בתוכה את היכולת להתחבר אליו. ה"ירקרקות" שלה הייתה סמל רוחני לענווה, היענות ורגישות.

כשנצליח לקלף את שכבות ההבל והזוהר, שהם שרידיו המודרניים של ארמון אחשוורוש, נמצא את החלק בתוכנו, אשר - כמו אסתר - יכול לחדור מבעד לכל שריון, אפילו זה של עצמנו.
ואז, נראה את האלוקים במקומות שמעולם לא האמנו שנוכל למצוא אותו בהם - בליבותינו, בלבבותיהם של האחרים ובאירועי היומיום שמעצבים את מארג החיים שלנו.         

         

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #16 ב- : פברואר 18, 2008, 02:42:34 PM »
בס"ד

אסתר המלכה היא גיבורת מגילת אסתר ונס ההצלה של חג הפורים. מתוארת במגילת אסתר כאשתו של אחשורוש לאחר ושתי. על פי חז"ל, היא גם אחת משבע נביאות שהיו בעם ישראל בתקופת המקרא.

אסתר בת אביחיל משבט בנימין, שנקראה גם הדסה, גודלה על ידי מרדכי שהיה בן דודה (הגמרא מציינת שהיה בן אחי האב. בנוסף מצוין בגמרא שכוונת הפסוק "לקחה מרדכי לו לבת", היא שלקח אותה לו לאשה), לאחר שהוריה מתו.

כאשר חיפש המלך אחשוורוש אישה במקום ושתי, נלקחה גם אסתר אל בית המלך ונבחרה להיות המלכה בגלל יופיה. על פי חז"ל, וככל הנראה גם לפי פשט המקרא, לקיחה זו של אסתר הייתה "מלמעלה" ולא מרצונה. אסתר הסתירה, לבקשת מרדכי, את זהותה ואת היותה יהודיה.

כאשר המן קיבל רשות מהמלך להשמיד את היהודים, נתבקשה אסתר על ידי מרדכי לגשת אל המלך ולהתחנן להצלת היהודים. אסתר בתחילה מוצגת באור שלילי, כאשר היא חוששת לגורלה, אך לאחר מכן היא מתעשתת ומחליטה לשים נפשה בכפה, ולסכן את עצמה בעבור עמה. באמצעות סדרת תחבולות ומניפולציות היא מצליחה להפיל את המן מרום מעלתו ולהציל את העם היהודי מכליה. לפי חז"ל, היא גם תבעה לאחר מכן מאנשי כנסת הגדולה שייקבע החג ותיקבע המגילה לדורות, ולאחר דין ודברים קיבלה את מבוקשה.

לפני בואה של אסתר אל היכלו של המלך אחשוורוש לבקש את ביטול הגזרה של המן ביקשה אסתר ממרדכי :"לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום, גם אני ונערֹתי אצום כן" (אסתר ד, טז).

יש המקשרים את תענית אסתר, הנהוגה ביג' באדר (ערב חג הפורים), על אף שהתענית המקורית התקיימה בכלל בפסח. עם זאת, יש הטוענים כי תענית זו אינה זכר לשלושת ימי התענית בימי מרדכי ואסתר, אלא זכר לתענית היהודים בי"ג באדר, ביום שנקמו באויביהם, שכן נהגו בתקופה זאת, שבעת מלחמה על כל העם להיות בצום.

השם הפרסי של הגיבורה: "אסתר", לקוח משמה של האלה הבבלית אִשתר או מן המילה הפרסית star (כוכב); ואילו שמה היהודי הוא "הדסה" כשמו של השיח הדס. יש שראו בכך ששמה העיקרי של אסתר (כמו גם של מרדכי) היה פרסי-אלילי, כמרמזת על טמיעה מסוימת של גיבורי המגילה בסביבתם הנוכרית.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #17 ב- : פברואר 19, 2008, 03:32:26 PM »
בס"ד
 
אסתר המלכה – הדים מן העבר          
       
 
איזה ספר מדהים הוא מגילת אסתר! למראית עין, זהו סיפור דרמטי ומלא תחבולות, הנרקם בין משתאות יין במחוזות זרים, ושונה מאוד משאר סיפורי התנ"ך. ולמרות זאת, מתחת לפני השטח, טמון חוט מחושב המקשר בין המגילה לבין קטעים קודמים בתורה. פסוקים והתרחשויות מסוימים מאפשרים לנו לחשוף קשר מדהים בין אסתר המלכה לדמויות המקראיות של שרה, יוסף ושאול.
שרה ואסתר
הקשר בין שרה אמנו ואסתר המלכה מתגלה כבר במשפט הראשון במגילה, שכולל את המידע המיותר-לכאורה על שלטונו של אחשוורוש ב-127 מדינות. המדרש שואל ועונה בשמו של רבי עקיבא: "מה זכתה אסתר למלוך על שבע עשרים ומאה מדינה? ... תבוא אסתר בתה של שרה שחַיתה שבע ועשרים ומאה שנה, ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה" (מדרש אסתר רבה א', ח').
רוב הסיפורים הקשורים לשרה ולאברהם מתרחשים בארץ ישראל, כשנוכחות האלוקים והתגלות המלאכים מהוות מרכיבים שגרתיים בעלילה. בניגוד לכך, סיפורה של אסתר מתרחש בגלות, ושמו של האלוקים אינו מוזכר אפילו פעם אחת בכל המגילה. מתוך ההקבלה בין הסיפורים אנו לומדים שאפילו אנחנו, המצויים במצב של גלות והסתר פנים מצד האלוקים, חיים ברצף הנמשך מימי האבות. ואכן, השם אסתר מרמז לנו בשורשו על המלה "הסתר".
אספקט נוסף של קשר זה הוא, ששרה הייתה האישה ה"יהודייה" הראשונה - הראשונה בנשות העם הנבחר, עם ישראל - ואסתר היא האישה היהודייה האחרונה שמתוארת בתנ"ך. שרה פעלה יחד עם אברהם להפיץ את ההכרה באלוקים, ואסתר פעלה יחד עם מרדכי להציל את העם היהודי. שתיהן היו נביאות, והתלמוד אומר שהיכולת הנבואית של שרה הייתה גדולה מזו של אברהם.
שתיהן היו נשים טובות לב במיוחד, שנאלצו לבצע פעולות 'אכזריות' על מנת לשמור על העם ועל מורשתו. שרה אמרה לאברהם לגרש את הגר ובנה ישמעאל, משום שחששה מהשפעתו השלילית של ישמעאל על יצחק. אסתר הייתה זו שהפנתה את האצבע לעבר המן וגרמה למותו. מכאן אנחנו לומדים, שלמרות שרחמים הם מתכונות היסוד היהודיות, לפעמים מוכרחים לדחות תכונה זו בכדי לעצור אויב מר, כמו המן צאצאו של עמלק.            
             
מגילת אסתר מלמדת אותנו שיעור מעניין לגבי מושג היופי              
              
גם שרה וגם אסתר מתוארות במקורות כנשים יפות מראה, והן נכללות ברשימה התלמודית של ארבע הנשים היפות בתבל. מגילת אסתר מלמדת אותנו שיעור מעניין לגבי מושג היופי בעין היהודית. ושתי, אשתו הראשונה של אחשוורוש, מוגדרת על פי יופייה הגופני, והיא נקראת ע"י אחשוורוש למשתה הגברים כדי להראות לכולם את יופייה. אסתר, לעומתה, מתוארת אמנם במגילה כאישה יפה (במושגים חזקים יותר אפילו משל ושתי), אבל היא לא מוגדרת בעיני האנשים על פי יופייה החיצוני, אלא על פי החן והחסד שלה. יופייה של אסתר היה רק נתון מסוים שאיפשר לתכונותיה הפנימיות להתגלות.
בשנות השבעים, בתקופת האקטיביזם הפמיניסטי, יצאו לאור מספר מאמרים שרוממו את ושתי בתור הגיבורה האמיתית של מגילת אסתר, משום שמרדה והתנגדה לאחשוורוש. יחד עם זאת הם תיארו את אסתר כדמות שהשתמשה בתחבולנות ותככנות נשית כדי להביא לשינוי. תפיסה כזאת, של ושתי כגיבורה, נוגדת את ההשקפה היהודית. התלמוד מתאר את ושתי בתור אישה מרושעת במיוחד - אשר שיעבדה בנות בניסיון להרוס את העם היהודי. תפיסה זו גם מתכחשת לרב-התחומיות של אסתר, שלמעשה השכילה להשתמש בכל מאפייניה - יופי כמו גם חוכמה - כדי להגיע לגדולה למען עמה, אפילו בנסיבות המייאשות ביותר.
הקשר בין שאול המלך למרדכי ואסתר
אסתר ומרדכי, כמו גם שאול מלך ישראל הראשון, באו משבט בנימין (והיו מצאצאיו הישירים של קיש). הסרת המלוכה משאול נבעה ישירות מהתנהגותו ביחס לאגג מלך עמלק.
הנביא שמואל הורה לשאול להרוג את אגג ואת עמו, מתוך הבנה שעמלק הוא אויב נצחי. העם צווה שלא לקחת כל שלל. כאשר גבר שאול על עמלק נהרגו כל העמלקים, חוץ מהמלך אגג עצמו. שאול חס גם על חלק מהצאן והבקר, כדי להקריבו לפני ה'. שמואל מוכיח את שאול על חוסר הציות שלו בקיום רצון הא-ל. שמואל הורג את אגג - אבל, לרוע המזל, רק לאחר שהספיק אגג לעַבּר אישה שתמשיך את זרע עמלק. המלכות נקרעת משאול ושבטו, וניתנת לאחר מכן לדוד ושבט יהודה.
דורות לאחר מכן, עומדים אסתר ומרדכי מול המן, צאצא ישיר של אותו אגג. אחד מרגעי השיא במגילת אסתר, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הנעימה בקריאה, הוא תוכן הדברים שמוסר מרדכי לאסתר כדי שתסכן את חייה למען עמה:
"אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים. כי אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תאבדו. ומי יודע אם לא לעת כזאת הגעת למלכות" (אסתר ד', י"ג-י"ד).
במלים אלה נשמע הד סיפורו של שאול, ואי ביצוע הפעולה הנכונה שנדרשה ממנו. אסתר מקבלת את המסר ומייד פועלת. כך, מלבד ההזדמנות להציל את העם היהודי, זוכים אסתר ומרדכי לכפר על עוון השבט שלהם - הטעות שעשה אביהם המשותף שאול.
יוסף, מלך מצרים
שניים מתוך שנים-עשר השבטים יצאו מרחל - יוסף ובנימין. מכיוון שאסתר ומרדכי היו מצאצאי בנימין, נמצא קשר משפחתי בין יוסף לסיפור הפורים. מעבר לכך, גם יוסף וגם אסתר הם גיבורים יהודיים שהגיעו לעוצמה גדולה במלכות זרה, למרות תנאי הפתיחה העלובים של שניהם.
בשני הסיפורים מתרחשת נקודת המפנה כתוצאה משינה או מחוסר שינה: יוסף נכנס לתמונה בתור פותר החלומות של פרעה; ואילו נדודי השינה של אחשוורוש מובילים לכך שיגלה שמרדכי הציל את חייו ומעולם לא זכה בגמול על מעשהו. באופן מדהים, גם יוסף וגם אסתר חושפים את זהותם היהודית האמיתית במשתה מצומצם.
יותר מזה, פסוקים דומים משמשים בשני הסיפורים. לדוגמא, התעקשותו של המן שמרדכי ישתחווה מתוארת כך: "ויהי כאמרם אליו [למרדכי] יום ויום, ולא שמע אליהם" (אסתר ג' ד'). הדבר כתוב בצורה כמעט זהה לתיאור ניסיונות הפיתוי של אשת פוטיפר כלפי יוסף: "ויהי כדברה אל יוסף יום יום, ולא שמע אליה" (בראשית ל"ט י').
קיימות מקבילות רבות נוספות. איסוף הנשים המועמדות למלכות מתואר כך: "ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו, ויקבצו את כל נערה בתולה טובת מראה..." (אסתר ב', ג'). השוו זאת לתיאור איסוף התבואה על ידי יוסף לקראת שנות הרעב העתידיות: "ויפקד [פרעה] פקידים על הארץ... ויקבצו את כל אוכל..." (בראשית מ"א, ל"ד-ל"ה).
ועוד, יוסף עולה לגדולה - מקבל את טבעת המלך, לובש בגדי מלכות, מוצעד בעיר הבירה וכו. - תהליך מקביל לזה שעובר על מרדכי בעלוֹתו לגדולה.
מהו הדבר העיקרי שאנחנו לומדים מהקשר בין מגילת אסתר לבין פרשות מקראיות קודמות?
האלוקים נמצא עִם עַמו כאן ועכשיו, כפי שהיה בעבר, והוא ישוב לגאול אותנו כפי שעשה בעבר. הדבר בא לידי ביטוי גם בהלכה היהודית. בשנה עברית מעוברת שבה יש שני חודשי אדר, נחגג פורים תמיד באדר השני. התלמוד מסביר שהמטרה היא להצמיד בין גאולה לגאולה. בין הגאולה הזאת - שהתרחשה בימי מרדכי ואסתר, לבין הגאולה האחרת - יציאת מצרים הנחגגת בחודש הבא אחריו, ניסן.
בדיוק כפי שנגאלנו בימי התהוות האומה היהודית, כך נגאלנו שוב בימי אסתר. וכמו שנגאלנו בימי אסתר כך ניגאל גם בעתיד - במהרה בימינו.         

**בת מלך**

  • ]** אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הינך, כי בכל מקום שנפלת לשם, נימצא איתך ה' יתברך **
  • משתמשת כבוד
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 3005
  • הערכה: +0/-0
  • כל היצר הרע הוא רק הכפירה, שמכניס באדם רדיפה עצמית
    • ראה פרופיל
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #18 ב- : פברואר 20, 2008, 07:30:13 AM »
ציטוט
(התלמוד מסביר שהמטרה היא להצמיד בין גאולה לגאולה.
 בין הגאולה הזאת - שהתרחשה בימי מרדכי ואסתר,
לבין הגאולה האחרת - יציאת מצרים הנחגגת בחודש הבא אחריו, ניסן.) :-*
 :-\ :-*
תודה אור הגנוז
זה היה חידוש בשבילי
אשריך ישר כח !!! :-*
*^* לתת חיוך זה לא סיפור גדול *^*
לשמור עליו זאת המלחמה *^*
        כולנו מתגייסים לצבא ה'
*^*היחידה המיוחדת ללוחמה בעצבות *^*



        rgc cx cx נ=ח=מ=ן נחל נובע מקור חכמה
      רבנו נחמן מאומן - אם אסק שמים שם אתה,
     ואציעה שאול הינך, כי בכל מקום שנפלת לשם,
      נימצא איתך ה' יתברך !!! [/b

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #19 ב- : פברואר 20, 2008, 03:59:20 PM »
בס"ד

מתוך אתר חב"ד

 
למה שמח מרדכי?       
 
 
 
מעובד על-פי דברי הרבי מליובאוויטש
המדרש מספר, שלאחר שהמן חתם על החלטתו להשמיד את העם היהודי, ראה ברחוב את מרדכי היהודי ממהר אל שלושה ילדים יהודים שחזרו מבית הספר.
מרדכי שאל את הילדים מה למדו. ענה לו הראשון: "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". השני השיב: "עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום, כי עמנו א-ל". השלישי אמר: "ועד זיקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט".
מרדכי שמע את התינוקות הללו, ושמח. שאל אותו המן: למה אתה שמח? ענה מרדכי: שמעתי מהם בשורה טובה, שאל לי לפחד מגזירותיך. המן התמלא כעס, והחליט שהתינוקות הללו יהיו קורבנותיו הראשונים.
מעין נבואה
הסבר פשוט לשמחתו של מרדכי, לאחר שהאזין לילדים, הוא: השלושה ציטטו פסוקים, שמשמעותם היא שלא צריך לפחד מגזירות קשות על עם ישראל, מכיוון ש"עימנו א-ל". לפי גישה זו, מרדכי ראה בכך מעין נבואה טובה על העתיד להתרחש.
אלא שלפי גישה זו, לא מובנת התנהגותו של מרדכי בהמשך: מדוע קרע את בגדיו? למה התעטף בשק? בשביל מה הוא היה צריך לשים אפר על ראשו ולקרוא לכל אחיו לחזור בתשובה? התנהגות זו מעידה שהוא לא קיבל את דברי הילדים כנבואה ממש וכאות משמים שלא יאונה ליהודים כל רע.
המן כאליל
כדי להבין זאת, עלינו להתבונן במיכלול האירועים ובמה שעמד מאחוריהם. מדוע ואיך נגזרה השמדה על היהודים?
ההסבר שניתן לכך במגילת אסתר הוא, שכל עמי הארץ היו כורעים ומשתחווים להמן. מרדכי היהודי היה היחיד שסירב לנהוג כך - וזה מה שעורר את זעמו של המן. לאחר שחקר לסיבת הדבר והתברר לו שסרבנותו של מרדכי אינה החלטה פרטית שלו, אלא הוא נוהג כך בתוקף היותו יהודי, השולל כל ביטוי של עבודה-זרה - החליט לנקום בעם היהודי כולו.
חז"ל מסבירים לנו, שמאחורי הסיפור הפשוט יש הסבר פנימי, עמוק יותר. המן הרשע היה בעיני עצמו כמו א-לוה. כך גם נתפס על-ידי האנשים שהשתחוו לו. רק מרדכי לא נהג כך. הוא סירב להיפרד מאמונתו בקב"ה ולהשתחוות לאדם. אולם שאר היהודים לא היו כה חזקים באמונתם, ו"מפני שהשתחוו לצלם", גם אם רק למראית עין, נגזרה עליהם הגזירה.
בפנים - יש אמונה
מרדכי ידע היכן נכשלו בני עמו. הוא גם ידע על הגזירה, והיה מודאג. חששו היה, שמה שגרם להם להשתחוות להמן - מעשה שיש בו היבט של עבודה-זרה - היא היחלשות האמונה. לכן מיהר אל התינוקות ששבו מבית ספרם. דרכם יכול היה לברר היכן בדיוק עומד העם, מה הם הערכים הבסיסיים שלו. וכאשר השיבו לו שלושתם בפסוקים שמשמעותם אמונה וביטחון בקב"ה - ידע שהיחלשות האמונה היא רק בביטויים חיצוניים. בפנים - יש אמונה.
לכן שמח מרדכי כששמע את דברי הילדים. לא רק משום שראה בדבריהם מעין נבואה, אלא בעיקר משום שנוכח כי האמונה הפנימית קיימת במלוא תוקפה וצריך רק לעורר אותה. לא נותר לו אלא לפנות לפעילות שתעורר בעם את האמונה גם כלפי חוץ. זהו פשר הצומות והתעניות שהכריז: היה זה כדי לחשוף את האמונה הפנימית, דבר שיביא ממילא לביטול הגזירה.
דרגות של אמונה
סדר הפסוקים שנאמרו על ידי הילדים, מבטא שלוש דרגות באמונה ובביטחון בה':
הילד הראשון אמר: "אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבוא". כלומר, אמנם בעיניך אתה רואה "פחד פתאום" או "שואת רשעים" מתקרבת, אבל "אל תירא". מדוע? אין בפסוק הסבר שכלי לכך. ההסבר הוא האמונה היהודית הטבעית, שכל מה שקורה בעולם מקורו בבורא, והוא טוב. זוהי הדרגה הראשונה והבסיסית ביותר באמונה בקב"ה.
הילד השני אמר: "עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו א-ל". כאן כבר לא מדובר על שלילת הפחד בלבד ("אל תירא"), אלא גם על אמונה וביטחון גמור שהעצה הרעה "תופר" ושהדבר הרע "לא יקום". ומדוע? יש גם הסבר שכלי: "כי עמנו א-ל". הדבר מעיד על כך שהאמונה יותר יסודית, עד שהיא חודרת גם לתוך השכל וההבנה.
הילד השלישי אמר: "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול, אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט". בפסוק זה מוזכרות תופעות טבעיות כמו "זקנה" ו"שיבה", דברים שהאדם באופן טבעי נתון תחת שליטתם. אף-על-פי-כן מאמין היהודי, כי מכיוון שגם תופעות טבע אלה מונהגות על ידי הקב"ה - "אני עשיתי ואני אשא", הרי שהוא - היהודי - אינו נתון לשליטתן אלא אדרבה, בכוחו אף לשלוט עליהן. בדרגת אמונה זו, שהיא הגבוהה מן השלוש, יודע היהודי שהכול - ללא יוצא מן הכלל - גם הדברים שמוגדרים 'טבע', נתון לשליטתו המוחלטת של הקב"ה.
הילדים מוכיחים
פורים מלמד אותנו, שכאשר מבקשים לדעת את מצבו של העם היהודי, צריך לבדוק איך מתנהגים ילדי ישראל כאשר הם "באים מבית הספר". כאשר דואגים לחנך את הילדים לאמונה ולביטחון בה', שגם אחרי לימודיהם, בלכתם ברחוב, הם שואבים כוח מפסוקי התורה - אין לעם היהודי סיבה לפחד משום צר ואוייב.
חינוך כזה לילדים הוא זה שיביא את הגאולה השלמה, כנאמר: "והשיב לב אבות על בנים" - על-ידי הבנים. הילדים הם שיחזירו את האבות ואת העם כולו לערכי האמונה ולחיי התורה והמצוות ויביאו את הגאולה השלמה על-ידי משיח-צדקנו.   

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #20 ב- : פברואר 20, 2008, 04:00:36 PM »
בס"ד

מתוך אתר ישיבה

"אילת השחר" הנסתרת במגילת אסתר

הרב חנן פורת

נערך על ידי הרב


מוקדש לעלוי נשמת
דקלה אלואי ז"ל

"אמרי ליה פפונאי לרב מתנה:... אסתר מן התורה מנין? 'ואנוכי הסתר אסתיר' (דברים ל"א)" (חולין קלט ע"ב).
כבר עמדו מפרשים ראשונים על שתי נקודות תמוהות שבהן נבדלת מגילת אסתר מכל כתבי הקודש. האחת - שאין בה כלל הזכרת שם שמים; והשנייה - שאין בה הזכרת ארץ ישראל.

באמת, אין בחֶסרונות אלו דבר מקרי, טפל, אלא זהו עניין במהותה הפנימית של המגילה. שמו של הקב"ה דומה כאילו במכוון נשתקע ונדחה מלהיזכר אף בשעה שהִנוֹ מתבקש בלשון הפסוק, כגון בדברי מרדכי: "רֶוַח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (ד', יד), כשהכוונה בביטוי "ממקום אחר" בוודאי כלפי שמיָא 1 .

אף חסרונה של ארץ ישראל במגילה לא דבר ריק הוא, שהרי "כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בארץ הזאת או בעבורה" 2 , וכאן לא זו בלבד שמאורעות מתרחשים בחוצה לארץ, אלא דומה שכל ההווי הנרקם במגילה זר הוא ל'הוויה הארץ-ישראלית' שבמקרא, הן בתוכנו הן בסגנונו.

אלי אלי למה עזבתני?
אכן סיפורה של המגילה הוא סיפורה של כנסת ישראל; ואנו נזכרים בלשונו של הפייטן:
"גולה וסורה; דמתה לתמר; ההרוגה עליך; ונחשבת כצאן טבחה; זרויה בין מכעיסיה; חבוקה ודבוקה בך..." (מתוך פיוטי 'הושענות' לחג סוכות).
המגילה עומדת בסימן של הסתר פנים גמור, ואך טבעי הוא ששם ה' אינו מוזכר, וכבר אמרו חכמים:
"אין לך שעה קשה בעולם מאותה שעה שאמר הקב"ה למשה: 'ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא' (דברים ל"א, יח) מאותה השעה: 'וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב וקויתי לו' (ישעיהו ח', יז)" (ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב).
שמות האישים במגילת אסתר נוכריים 3 , ובכל זאת, מבעד ללבוש הזר, גנוז בשמה של אסתר המלכה הרֶמֶז גם להסתר הפנים וגם לצפייה לישועה.

מחד: "אסתר מן התורה מנין? - ואנוכי הסתר אסתיר", ומאידך - משמעות השם אסתר בפרסית - כוכב בוקר. זה המקור למדרש 4 המובא ברש"י:
"איילת השחר דרשוהו באסתר" (תהלים כ"ב, א, ד"ה למנצח).
הפרק בתהִלים הפותח בפסוק: "למנצח על אילת השחר מזמור לדוד" (שם), נדרש כולו על נס הפורים, ומן הראוי להעמיק בפשר הדימויים שבראשית הפרק כדי לעמוד, אגב הקבלה, על ימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה.

אמרו חכמים:
"'למנצח על אילת השחר'... למי שהוא קופץ כאייל ומאיר לעולם בשעת חשיכה, ואימתי הוא מאיר? בלילה. אע"פ שהוא לילה, יש בו אורה - הלבנה והכוכבים והמזלות. אימתי הוא חושך - בעלות השחר. והלבנה שוקעת והכוכבים נכנסין ואותה שעה הקב"ה מעלה את השחר מתוך החושך ומאיר לעולם" ('ילקוט שמעוני', תהלים, רמז תרפה).
בשעת חשכה זו, לעת חילוף המשמרות בלילה, עומד דוד המלך וזועק: "אלי אלי למה עזבתני רחוק מישועתי דברי שאגתי..." (שם ב), ואינו יודע שדווקא לעת כזו באה בשורת האור. כך, אף אסתר השבויה בבית אחשורוש "וכרחל לפני גזזיה נאלמה" (ישעיהו נ"ג, ז), זועקת היא באלם קול: "אלי אלי למה עזבתני", ואינה חשה את שרמוז בשמה "אילת השחר" - כי השחר בא מן השחור.

מהי הרגשתה של אסתר בבית אחשורוש? הכתוב כדרכו מקצר ומעלים, מגלה טפח ומכסה טפחיים. אך מבין השיטין מבצבץ ועולה כאבה של אסתר המתענית תחת ידו של אותו רשע, מתגאלת במאכלי פיגול, במגע של איסור, ובכלל אסתר הצנועה, שֶחוּט של חסד משוך עליה, אפופה בהווי חיים פרוץ עד גועל.

ננסה, אם כן, לחשוף את הרמזים לכך במגילה:
"'ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש' (ב', טז) - 'ותלקח' - בעל כרחה שלא בטובתה!" ('אגדת אסתר' ב, ה).
"אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה" (שם כ). והרי כדי שלא תספר דברים כה יסודיים יש צורך בהרבה שתיקה וָאֵלֶם, לפיכך: "לא בקשה דבר" (שם טו). אין היא מבקשת לשאת חן, היא אינה פועלת מרצון, וכפי שמגדירה אותה הגמרא: "קרקע עולם" (סנהדרין עד ע"ב). ממילא ברורה התוצאה: "ואני לא נקראתי לבוא אל המלך" (ד', יא) - זרה לה חצר המלכות, המלך עצמו נוכרי לה.

כשמתלכדים ייסוריה הפרטיים עם הבשורה הרעה של תוכנית השמד לכל היהודים, היא חשה חושך נורא סביבה, וכל זה מתבטא באמירתה: "כאשר אבדתי אבדתי" (שם טז).

כי נפלתי - קמתי!
"אל תשמחי אויבתי לי כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך - ה' אור לי" (מיכה ז', ח).
שנו רבותינו:
"מתוך צרה - רווחה, שנאמר: 'ועת צרה היא ליעקב וממנה יוושע' (ירמיהו ל', ז); ...מתוך רוגז - רחמים, שנאמר: 'ברגז רחם תזכור' (חבקוק ג', ב); מתוך ריחוק - קירוב, שנאמר: 'במקום אשר יאמר להם לא עמי, יאמר להם בני א-ל חי' (הושע ב', א); מתוך נפילה - קימה, שנאמר: 'כי נפלתי קמתי' (מיכה ז', ח); מתוך אפילה - אורה, שנאמר: 'כי אשב בחושך ה' אור לי' (שם)" ('ילקוט שמעוני', מיכה, רמז תקנח).
המדרש מבקש לומר: לא זו בלבד ש"אין ייאוש כלל בעולם" 5 כלשונו של רבי נחמן מברסלב - שכן לאחר החושך עדיין קיימת תקווה לאור, שלאחר נפילה תיתכן קימה; אלא יתר על כן: החושך הוא המוליך אל האור, הנפילה היא סיבת הקימה: "אילולי שישבתי בחשך לא היה אור לי" 6 .

בדרך זו גם בסיפור המגילה מ"אבל גדול ליהודים וצום ובכי ומספד" (ד', ג) באים לידי "וליהודים הייתה אורה ושמחה וששן ויקר" (ח', טז). הסיפור של "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר" (ד', א) הוא שמביא לידי "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור..." (ח', טו).

המאורעות מתגלגלים במגילה בדרך טבעית, כביכול. העלילה סבוכה ונפתלת כדרך שנפתלים מעללי אנוש. היריעה נפרשת על פני שנים רבות. מה שנראה כסיפור רצוף, למעשה, נמשך תקופה ארוכה: "כימי מלך"; "בשנת שלוש למלכו" (א', ג); "בשנת שבע למלכותו" (ב', טז). מי שמקבל את הדברים שאירעו זה מכבר, כנתונים מובנים מאליהם, יתקשה להבין מהם 'הפלאים' הגדולים המתרחשים במגילה.

מה תימה בַּיְּקָר שזכה מרדכי אשר סיכל את עצת בגתן ותרש; או מה הפלא בכך שאסתר היהודייה בעלת ההשפעה על המלך, מצליחה לבטל את הגזירה על היהודים.

אבל המצרף את פרקי המגילה אחד לאחד, ואינו קוֹרְאָהּ למפרע, אלא כאיגרת שְלֵמָה, מראש ועד סוף - מגלה כי מעשה בגתן ותרש נתגלגל וסוּבַּב כדי שיירשם הדבר בספר הזכרונות, ושיהיו נקראים בלילה ההוא לפני המלך, כדי שיצא מרדכי בלבוש מלכות.

אסתר נלקחת בשנת שבע לבית אחשורוש, כדי שבשנת שתים עשרה למלכותו תהיה שם להפר את עצת המן האגגי; כפי שאומר לה מרדכי פְּקוּחַ העיניים: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" (ד', יד).

או בלשונו של האבן עזרא:
"מי יודע שמא לא הגעת למלכות אלא בעבור העת הזאת שתושיעי את ישראל" (שם).
אמנם, עידן של הסתר פנים מתואר בסיפור המגילה, אבל "אכן אתה אל מסתתר, אלקי ישראל מושיע" (ישעיה מ"ה, טו).

הקב"ה, שאפילו שמו אינו נזכר, טווה ואורג במחשכים את המאורעות, מגלגל בדרכים נפתלות ונָכְריות את סיפור המעשה, עד ש"ליהודים הייתה אורה...". דרכים רבות למקום לגאול ולהושיע, ומופלאה שבכולן היא הדרך הזו, כפי שהיא מתוארת בספר ישעיהו: "לעשות מעשהו, זר מעשהו, ולעבד עבדתו נכריה עבדתו..." (כ"ח, כא).

כך היא גאולתם של ישראל
נס פורים, הנסתר, עולה ומפציע קמעה קמעה מתוך סיבוכים נפתלים שבדרכי אנוש, כל כולו בא לרמז לגאולה העתידה העומדת אחר כותלנו.

זוהי כוונת התלמוד הירושלמי, שכורך בין גאולת אסתר לגאולה בכלל:
"רב חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתא וראו איילת השחר שבקע אורה, אמר לו רב חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל: בתחילה קימאה קימאה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת, מאי טעמא? דכתיב 'כי אשב בחושך ה' אור לי'. כך בתחילה - 'ומרדכי יושב בשער המלך'; ואחר כך - 'ויקח המן את הלבוש ואת הסוס'; ואחר כך - 'וישב מרדכי אל שער המלך'; ואחר כך - 'ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות'; ואחר כך - 'וליהודים הייתה אורה'" (ברכות פ"א ה"א).
עדיין יש מקום להתבונן ולהבין את ההקבלה המדויקת בין פרטי המאורעות המסוימים מן המגילה שנזכרו במדרש פלאי זה, לבין שלבי הגאולה שלפנינו. אך גם מבלי להגיע לכלל הבנה פרטנית, נפקחות העיניים לגלות את חג הפורים במֵמָד האמִתי שלו, כמבשר גאולתנו הבאה קמעה קמעה. בדרך זו מתבארים, אל נכון, דברי הירושלמי על הפסוק: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט', כח) - שכל החגים בטלים לעתיד לבוא, וחג הפורים אינו בטל לעולם 7 .

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #21 ב- : פברואר 21, 2008, 03:38:29 PM »

מתוך אתר חב"ד

 
הצד הרציני של החג העליז   
 
 
 
סיבותיה של האנטישמיות
המימשל של אחשוורוש העניק ליהודים את כל זכויות האזרח. המגילה נפתחת בתיאור המשתה שערך מלך פרס לציון שנות שנות שלטונו. היהודים הוזמנו לנשף כמו בני דתות אחרות, והשתתפו באירועים כשווים בין שווים. מרדכי, המנהיג היהודי הבולט, היה שר חשוב בממלכה. אפילו המלכה, אסתר, היתה יהודיה.
אבל המעמד הרם של היהודים לא מנע מהמן לשכנע את המלך שכדאי להיפטר מהם. בן לילה נהפרה הקערה על פיה והוכרז על גזירת ההשמדה הנוראה ביותר בדברי ימי העם היהודי.
הלקח ברור: האנטישמיות אינה נובעת מ'בדלנות' ומאורחות-החיים השונים של היהודים. יש לה סיבות אחרות, עמוקות יותר. אימוץ הנורמה של "ככל הגויים בית ישראל" לא תביא להיעלמות האנטישמיות. אולי להפך.

שורש הבעיה
כשהחליט המן על גזירת ההשמדה, פעלו היהודים בדרך משונה מעט. מרדכי, שר חשוב, המודע לנבכי הפוליטיקה המלכותית, לא פנה ישירות לחצר המלכות. תחת זאת יצא לחוצות בלבוש שק ואפר, וזעק "זעקה גדולה ומרה". מרדכי אסף רבבות ילדי ישראל ולימדם תורה. הוא הכריז על צום של שלושה ימים, כביטוי לחזרה בתשובה ובקשת רחמים מבורא העולם. רק אחר-כך התפנה לעשייה דיפלומטית ושיגר את אסתר אל אחשוורוש.

למרדכי היה ברור שמדובר בניסיון שבו העמיד הקב"ה את עם ישראל. הוא היה מודע לכך ששיוויון-הזכויות והמעמד הרם, גרמו ליהודים להתערבב בחברה הנוכרית באופן מוגזם. כמשקל נגד, הבין שצריך לחזק את הזיקה היהודית שהתערערה. וזה בדיוק מה שעשה - הוא פעל להגברת האמונה, לחישול רוחם של ילדי ישראל - עתיד העם. הוא ידע, שאם יצליח בזה - יסתדרו העניינים.
הלקח: כשמתרגשת צרה על עם-ישראל, צריך לחפש את השורשים הרוחניים שאיפשרו לה לקרות. כשמתקנים את הסיבה הפנימית, הרוחנית, קל הרבה יותר לבטל את ביטוייה החיצוניים.

חג האחדות
כשקבעו חכמי ישראל את אופיו של החג, הקפידו לשלב בו מאפיינים של אחדות ועזרה לזולת: "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". בכך הציבו משקל-נגד לפירוד הלבבות שגרם לגזירה.
לפני גזירת המן היה העם מפורד. היו שקראו ללכת למשתה אחשוורוש - והיו שהתנגדו נמרצות. היו שדגלו בהשתלבות בחיי התרבות של ממלכת פרס ומדי, והיו שראו בכך סכנה לקיומה של היהדות. כך גם אומר המן למלך אחשוורוש: "ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד".

אבל אחרי הגזירה - התלכד העם. וכדי לשמור על אחדות זו, נקבע הדבר במצוות פורים, ואנו שולחים מנות איש לרעהו ומשמחים את האביונים. כך אנו זוכרים שכולנו אחים, בני עם אחד.
לפנינו תזכורת נצחית: מעבר לכל ההבדלים וחילוקי הדעות, כולנו עם אחד. דתיים ולא- דתיים, אשכנזים וספרדים, עולים וותיקים - כולנו אחים. זאת יש לזכור כל השנה, לא רק בפורים.

שמחה עם תוכן
המצווה המרכזית של פורים היא השמחה. גם בעמים אחרים, להבדיל, יש ימים שבהם יוצאים אנשים מחופשים לרחובות, שותים ומתהוללים. אבל השמחה ההיא ריקה מתוכן, ותוצאותיה בהתאם: השתוללות חסרת רסן, חינגה של איבוד חושים וטירוף.

לעומת זאת, בעם-ישראל, השמחה מלאה ערכים ותכנים. יש לה משמעויות עמוקות ודרכי- ביטוי יפות וערכיות. הדבר נבחן גם ביחס לזולת: במחיצת אדם מתהולל מסוכן לעמוד; אבל כשיהודי שמח באמת, הוא מרגיש דווקא אז צורך לשמח את זולתו. לכן הוא שולח מנות לרעיו ומביא את השמחה גם ללב העניים.
זו שמחה אמיתית, שמחת פורים   

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #22 ב- : פברואר 21, 2008, 03:43:19 PM »
בס"ד

מתוך אתר ישיבה

יסודות הנצח במגילת אסתר

הרב שלמה גורן זצ"ל

מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד זצ"ל

עם ישראל עתיק היומין, המלומד בניסים, כל דברי ימיו אינו אלא שרשרת אחת של ניסים גלויים ונסתרים. דרכו, עליותיו וירידותיו, נצחונותיו וכשלונותיו, גם אלה הטבועים כביכול בחותמות הטבע, אין להבינם כמות שהם ואין לנתחם מתוך גישה הסטורית-מדעית רגילה, ולא מתוך גישה חומרית של שיקול יחסי הכוחות שלו לעומת אלה של אויביו. החוקרים ואנשי המדע המנסים להסביר על רקע הסטורי-חברתי את התופעה השמיימית הזאת, קיומו של ישראל כעם, על אף השנאה הנצחית הכבושה, הנגישות והרדיפות מצד רוב רובו של העולם הסובב אותנו, המסבירים איך כבשה אחת יכולה להתקיים בין עדת זאבים, מתעלמים מן האמת ההסטורית המתגלית בסיכומו של החשבון העולמי הכולל בדבר כח ההכרעה של הטוב העליון המשמש כמטרה לכל היקום. ואם כי מתהוות לעיתים קרובות פרצות חמורות ברציפות הזמן ובתהליכי ההסטוריה בהתקדמות לקראת הגשמת המטרה הנכספת הזאת של השגת הטוב העליון, מתגלות נסיגות וסטיות מדרכי ההתקדמות, והן מתגלמות ביסורי דורות שלימים, בירידה מוסרית, ובהשחתה חברותית, הרי אין האחידות והרציפות של ההתקדמות הזאת נפסקה על ידי כך, כי תמיד בסופו של דבר, זכות ההכרעה היא לצד הטוב, כי הוא הכח המניע להתקדמות הכרחית של היקום.

קנה המידה העולמי לטוב ולרע, לגאות ולשפל, לעליה ולירידה של האנושיות, הוא עם ישראל. יחסי אומות העולם לעמנו, מצד אחד, והמתח הרוחני מוסרי של עם ישראל עצמו הוא המודד העולמי להתקדמות לקראת המטרה או לנסיגה ממנה.
זה העקרון עליו מושתתת תורתם של נביאי ישראל, עליו מבוסס חזון אחרית הימים של תורת ישראל לאנושות כולה.
מסכת הסטורית מאלפת ביותר המשקפת את מאבק האיתנים הנצחי בין הטוב לרע, בין עמלק הדורות לישראל, המתבטא בשנאת עולם של אומות העולם לעם עולם, ניתנת לנו במגילת אסתר, הקובעת לעצמה עליונות בין כתבי הקודש, חג מיוחד בין חגי ישראל, ומעמד נצחי בתורת ישראל. כמו שכתב רבנו הגדול הרמב"ם ז"ל: כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים להיבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר, והרי היא קיימת כחמישה חומשי תורה וכהלכות תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם. ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל, שנאמר: "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעינו", ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר: "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם".

במה צפון סוד נצחיותה של מגילה זאת? ומה חזון העתיד הגנוז בה ובימי הפורים לאחרית הימים? התשובה היא בארבעת קוי יסוד נצחיים בהשקפת עולמה של היהדות שנתגלו באופן מוחשי בחייה של האומה הישראלית בתקופה הרת עולם זו, צפונה קדושתה ועליונותה של מגילת אסתר.
ברציפות המאורעות שאירעו בזה אחר זה בתקופה זו, נתגלו תכונותיו העילאיות של ישראל, ומגילת אסתר לא ללמד לשעתה ולזמנה ועל מלכות פרס בלבד, כי אם באה ללמד על העתיד לבוא ועל פני כל העולם כולו.

היסוד הראשוני הוא שלילה מוחלטת של הגלות, כי מאורעות פורים מלמדים אותנו כי המצאו של עם ישראל בגלות אינו מהוה רק סכנה לאומית ורוחנית כעם, כי אם עצם קיומו של כל יהודי ויהודי נתון בסכנת השמד וכליון ח"ו. לא קיימים כלפיו אצל אומות העולם כל חוקי חברה אלמנטריים ביותר להבטחת חייו כפרט וככלל. גזרת התורה "ובגויים לא תרגיע", שרירה וקיימת ומבטאה את המציאות המרה של יחסו של הגוי לישראל.

יסוד שני יש ללמוד ממגילה זו את דרכי ההשגחה העליונה על עם ישראל הפועלת אמנם בהסתר פנים בחביונות המאורעות במיזוגן והתאמתן המופלאה של כל פרט לפרט אחר, וכל חוליה כשהיא מתקשרת לחוליה שאחריה, אנו מוצאים התאמה בזמן, התאמה במקום, והתאמה בצורה, כך שהם מצטרפות לשרשרת גדולה של מעללים מכוונים ומותאמים מראש, אשר בכח התאמה מופלאה זו קוראים אנו את ההצלה נס, אם כי בפירוק החלקים והחוליות משרשרת המאורעות לא מתבלט כל נס.

יסוד שלישי הצפון במאורעות ימי הפורים הוא זכרון המלחמה והשנאה הנצחית בין ישראל לעמלק אשר במקרה זה הופיע בדמות המן. המושג עמלק, משמש כמקור ההשחתה והרע בעולם, ומופיע תמיד כפרט או ככלל, ומשתזר במאורעות הדמים נגד ישראל. מלחמה זו היא סמל הניגוד בין האור לחושך, בין הטוב לרע, על כן צותה התורה לזכור ולהגביר שנאתנו למקור ושורש הרע בעולם, "כי יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק מדור דור".

היסוד הרביעי הוא טהרת הנשק, קדושת המחנה ומטרת הכח הצבאי של ישראל, להגנה ולבטחון פרטי ולאומי של ישראל. שלוש פעמים חוזרת מגילת אסתר על ההכרזה "ובבזה לא שלחו את ידם". זהו קנה המידה לקדושת הצבא בזמן קרב ונצחון. כי לא האינטרס הפרטי עמד לפני הלוחמים כי אם הצלת העם וכבודו, ככתוב "ושאר היהודים אשר במדינות המלך נקהלו ועמוד על נפשם ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם, ובביזה לא שלחו את ידם".
אלה הם יסודות הנצח של עם ישראל, ובהם צפון סוד הקדושה והעליונות של מגילת אסתר וימי הפורים לעם ישראל בכלל וצבא ישראל בפרט.

**בת מלך**

  • ]** אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הינך, כי בכל מקום שנפלת לשם, נימצא איתך ה' יתברך **
  • משתמשת כבוד
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 3005
  • הערכה: +0/-0
  • כל היצר הרע הוא רק הכפירה, שמכניס באדם רדיפה עצמית
    • ראה פרופיל
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #23 ב- : פברואר 21, 2008, 03:48:51 PM »
פשששש יפההההההה
אור הגנוז תודה ישר כח
 :)
איזה חדושים
ארבע יסודות הנצח :-*
מענין מאוד
תודה 8)
*^* לתת חיוך זה לא סיפור גדול *^*
לשמור עליו זאת המלחמה *^*
        כולנו מתגייסים לצבא ה'
*^*היחידה המיוחדת ללוחמה בעצבות *^*



        rgc cx cx נ=ח=מ=ן נחל נובע מקור חכמה
      רבנו נחמן מאומן - אם אסק שמים שם אתה,
     ואציעה שאול הינך, כי בכל מקום שנפלת לשם,
      נימצא איתך ה' יתברך !!! [/b

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #24 ב- : פברואר 21, 2008, 03:56:16 PM »
בס"ד

לא לי מגיעה התודה, אלא לאתרים שכתבו את המאמרים והפיצו אותם   :-* :-* :-*
אני בסך הכל לוקח משם ומעביר אליכם  :) :)

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #25 ב- : מרץ 07, 2008, 01:04:30 AM »
בס"ד

עשרת בני המן

מה כבר יש לספר על עשרת בני המן? הכל ידוע. הם היו הבנים של המן, ובסוף תלו אותם. אבל מסתבר שזה לא כל הספור.

מדוע בקשה אסתר המלכה לתלות את בני המן לאחר תלייתם?

 האם יש קשר בין בקשה זו לבין משפטי נירנברג שקרו כ-2000 שנה לאחר מכן?

במגילה מוזכר שהיהודים שנאספו להכות באויביהם, הרגו בשושן הבירה את עשרת בני המן המופיעים שם בשמותיהם. מדוע אם כן, מתחננת אסתר לפני המלך אחשורוש לאחר מכן שיתלו את עשרת בני המן?

מדוע צריך היה להרוג אותם פעמיים?

שאלה נוספת - במשך כל ההיסטוריה הופיעו במגילת אסתר, בין השמות של עשרת בני המן שלוש אותיות זעירות:

    ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש:    ואת
    פרשנדתא    ואת
    דלפון    ואת
    אספתא    ואת
    פורתא    ואת
    אדליא    ואת
    ארידתא    ואת
    פרמשתא    ואת
    אריסי    ואת
    ארידי    ואת
    ויזתא    עשרת
    בני המן בן המדתא צורר היהודים הרגו?

שלוש האותיות ת ש ז היו קטנות מן האחרות, ואיש לא ידע מדוע.

במשך דורות היו הסברים שונים לענין, אולם את ההסבר המודרני של הדור האחרון, שעונה על שתי השאלות יחד, אי אפשר היה להמציא: כשנתלו עשרת בני המן בפעם השניה, זה קרה ב-1946.

לא, זו אינה טעות. תש"ז זו השנה על פי הלוח העברי שבה הוצאו להורג עשרת בני המן בפעם השניה.

משפט נירנברג

בשנת תש"ז, נשפטו והוצאו להורג עשרה מבכירי צמרת הפושעים הנאציים שנתפסו על ידי בעלות הברית (ארה"ב, בריטניה, צרפת ורוסיה). המשפט שפורסם אז בכל העולם, ידוע עד היום בשם משפט נירנברג על שם העיר בה נערך. בית המשפט הורכב על ידי בעלות הברית שקיימו בגרמניה הכבושה שלטון צבאי זמני וישבו בראשו שמונה שופטים אמריקאים, בריטים, צרפתים ורוסים.

למעשה נלכדו עשרות פושעי מלחמה נאציים, אך לא העמידו את כולם לדין. משפט נירנברג נועד להיות משפט ראווה שבו רצו בעלות הברית לפרסם בעולם שהצדק חזר לנצח את כוחות הרשע. לכן בחרו רק את הפושעים הגדולים ביותר.

כל הפולטיקאים הדיפלומטים ואנשי הצבא המובילים שנתפסו על ידי בנות הברית לאחר המלחמה, נכלאו במחנה שנקרא בשם "עשן" (Ashcan) ומתוכם נבחרו אחר-כך 15 פושעים עיקריים למשפט נירנברג. אלו שנתפסו על ידי הרוסים, זכו לטפול הרבה פחות נעים עם חקירות בסגנון הרוסי הידוע, ואחר כך הוסגרו לבית המשפט הצבאי הבינלאומי בנירנברג, שהוקם במיוחד לצורך משפט זה.
עם הגשת כתב האישום פרץ הנס פרנק בבכי. הפושע שהיה אחראי על שילוח ורציחת היהודים בכל רחבי פולין ועוד פשעים, ראה את עצמו זכאי.    

רשימת הנאשמים פורסמה באוגוסט 1945 וכללה 24 שמות (מתוכם שניים שלא בפניהם). ישיבת הטריבונל הראשונה נערכה ב-18 לאוקטובר 1945 ובה הוכרז תאריך תחילת המשפט ה-20 בנובמבר 1945. ב-19 באוקטובר הוגש לנאשמים כתב האישום ורשימת עורכי דין. כתב האישום הוגש על ידי משלחת שלמה שכללה את מפקד בית הסוהר, הפסיכיאטר שליווה את הנאשמים הכומר ומתורגמן.

עם הגשת כתב האישום פרץ הנס פרנק בבכי. הפושע שהיה אחראי על שילוח ורציחת היהודים בכל רחבי פולין ועוד פשעים, ראה את עצמו זכאי. כמוהו הצהירו גרינג, ריבנטרופ, רוזנברג, שירארך זאוקל יודל, שכט, ופריטשה לא אשמים. פפן אף הוסיף - בשום אופן אינני אשם. הס צרח - 'לא' בגרמנית בקול גדול. והיו שנשבעו בשמיים שאינם אשמים.

למרות נסיונות לעיכוב, המשפט נפתח כמתוכנן וארך עשרה חדשים. לפני פתיחתו ולאורך כל המשפט ליוו את הנאשמים פסיכולוגים שבדקו את שפיותם כדי לדעת אם הם ראויים להישפט. לאחר שמיעת העדויות שכללו הצגת סרטים מקוריים שצולמו במחנות הריכוז, נשאו הנאשמים ב-31 באוגוסט 1946 את נאומיהם האחרונים.

מעשרים ושתים יוצא אחד

הנאשמים היו ממנהיגי הרייך הנאצי שנותרו בחיים:

אנשי הכלכלה: וולטר פונק והלמר שכט.

אנשי הצבא: האדמירל אריך רדר, והאדמירל קרל דוניץ. ווילהלם קייטל ואלפרד יודל בפקוד העליון.

המדינאים: רודולף הס - ממלא מקום היטלר. הרמן גרינג - המשנה להיטלר. אלברט שפר- שר החימוש. אלפרד רוזנברג - האידאולוג של תורת הגזע.

יואכים פון ריבנטרופ, והברון קונסטנטין נויראת - שרי חוץ נאציים. פרנץ פון פפן - סגן הקנצלר ושגריר. הנס פרנק וארתור סייס - אינקווארט - מושלים במדינות הכבושות. וילהלם פריק - שר הפנים. אחראי לחקיקה האנטישמית ותכנון המתת החסד לחולים ומשוגעים בגרמניה.

אנשי התעמולה: יוליוס שטרייכר והנס פריטשה.

מלבדם:

ד"ר ארנסט קלטנברונר- מראשי הגסטפו. בלדור פון שיראך - מנהיג קבוצות הנוער ההיטלראי. פריץ זאוקל - מנהל עבודות הכפייה וד"ר רוברט ליי - מארגן ארגוני העובדים הגרמנים.

מיד עם הגיעם לכלא, התאבד ד"ר רוברט ליי. נותרו 21 נאשמים.

יומו האחרון של המשפט

ב-30 בספטמבר 1946 הגיעו מכוניות ממוגנות ובהן שוטרים צבאיים אמריקאים והתפרשו סביב ארמון הצדק. כל העיר היתה מוקפת ברכבים צבאיים, הדרכים היו חסומות והנכנסים לעיר נעצרו ונבדקו.

רק אלו שקבלו אישורים מיוחדים הורשו להכנס לאולם המשפט. ביום זה עמדו הנאשמים במשפט נירנברג, לקבל פסק דין מבית המשפט הצבאי הבינלאומי.

בתום מתן פסק דין שהכריז על שלושה מתוך שבעה ארגונים נאציים כארגונים פושעים, הגיעו השופטים לידי פסק דין לגבי 21 הנאשמים:

שלושה זוכו: שאכט, פון פפן ופריטשה.

שבעה נידונו למאסר לתקופות שונות: הס, רדר ופונק נדונו למאסר עולם. דוניץ נידון לעשר שנים. פון נויראת נידון לחמש עשרה שנים, פון שיראך ושפר נידונו לעשרים שנים.

נותרו אחד עשר פושעים נאציים שעמדו לקבל את עונשם במוות בתלייה.

מאחד עשר יוצא אחד

בלילה שלפני התליה, נשמעו קולות פטישים ומסורים מאולם ההתעמלות של הכלא.

לאסירים לא נמסר שהם עומדים למות לאחר חצות. שפר, שנידון למאסר, חשב שעורכים תיקונים, ורק אחר כך תפס למה מיועדת עבודת הנגרות הזאת.

ברבע לאחד עשרה בלילה נשמעו צעקות מסוף המסדרון. השומר הציץ לתא של גרינג, ומצא אותו בשלבי גסיסה. ממכתבים שהשאיר אחריו המתאבד נודע שהיו ברשותו גלולות ציאניד אותן החביא. גם הוא שמע את קול הקמת הגרדום, והסיק את מסקנותיו.

עוד אחד מהנידונים למוות ירד מהחשבון. "כמה אופיני," אמרו האנשים ברחוב כששמעו, "הוא תפס את מרכז הבמה לעצמו לבד כמו תמיד."

נותרו עשרה נידונים.

סוף פושעים לתלייה

ברבע לחצות, העירו את עשרת הנידונים והגישו להם סעודה אחרונה. לאחריה, נאמר להם שהם עומדים למות, וציוו עליהם להתלבש. כולם צייתו מלבד שטרייכר, שהיה צורך להכריח אותו להתלבש.

משעה אחת בלילה, הובלו הנידונים בסדר קבלת פסק הדין לתליה. כשהגיע תורו של שטרייכר, הוא צעק: "הייל היטלר! עכשיו אני הולך אל האלוקים. משתה פורים 1946!"

אם היה ספק למישהו שהנאצים הם בני המן המודרנים, בא שטרייכר האנטישמי הגדול והודה שגם הפושעים ראו את עצמם כבני המן.

נשים לב גם לשתי העובדות:

א. העשרה הומתו בתליה, כפי שבקשה אסתר המלכה לאחר הריגת בני המן הראשונים על-ידי היהודים בני תקופתה.

ב. עשרת הפושעים הנאצים הומתו בשנת תש"ז, כמרומז במגילת אסתר, שהיא שנת 1946 הלועזית.

 יהי רצון שכן יאבדו כל אויביך ישראל.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #26 ב- : אפריל 27, 2008, 03:08:12 PM »
בס"ד

מתוך אתר ישיבה

קדושים וטהורים
לל"ג בעומר
הרב אליעזר מלמד

נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

מנהג העלייה לקבר רשב"י במירון
יש נוהגים לילך בל"ג בעומר למירון, לקברותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר, ועורכים שם שמחה גדולה, ומדליקים מדורה, ורוקדים ומזמרים. ובין הנוהגים כך גם צדיקים ותלמידי חכמים.

אמנם היו מגדולי ישראל שפקפקו על מנהג זה. בעל שו"ת חתם סופר תמה היאך אפשר לקבוע מועד לשמחה ביום שלא נעשה בו נס ולא נקבע על ידי חז"ל כמועד. ואמנם ידוע שאין נוהגים לומר בו תחנון ואין מתענים בו, אבל לא מצאנו מקור לכך שעושים אותו יום טוב (חת"ס יו"ד רלג). ואם הוא לכבוד יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי - הרי בדרך כלל ביום פטירת צדיק ראוי להתענות, ואיך עושים שמחה והילולה ביום מותו של רבי שמעון בר יוחאי (שואל ומשיב מהדורה חמישה לט)?

טעם השמחה
אולם רבים נוהגים לשמוח שם שמחה של מצווה, ובתוכם צדיקים ותלמידי חכמים. ואף שבדרך כלל יום פטירת צדיק הוא יום של צער, מכל מקום מסרו המקובלים בשם רבי שמעון בר יוחאי שרצה שישמחו ביום פטירתו. המוות בעולם הזה נתפש באופן שונה בעולם הבא. בעולם הזה המוות נתפס כדבר העצוב ביותר. כאשר צדיק מת נותר אחריו חלל גדול, והעם מתאבל על אובדנו. אולם בעליונים מובן כי הכל לטובה, ולהפך - אחר הסתלקותו של הצדיק מכבלי העולם הזה הוא זוכה לקלוט את מלוא אורה של התורה. ובמיוחד אמורים הדברים לגבי צדיקים שעוסקים בתורת הסוד, שעיקר עניינם ועיסוקם באור הפנימי והנסתר של הנשמה, וכל זמן שהם שרויים בתוך המחיצות החומריות של העולם הזה אין הם יכולים לקלוט את כל האור הפנימי, אולם כשהם מסתלקים מן העולם הזה ומתעלים אל מעבר למחיצות החומריות, נפתחים לפניהם שערי החכמה והאורה הפנימית, והם עומדים על עומק הסודות שעסקו בהם בימי חייהם. וכבר ביום המיתה אפשר לחוש את התרופפות המחיצות והמחסומים של העולם הזה, וכפי שמסופר באידרא זוטא על רשב"י שביום פטירתו גילה סודות עמוקים ונפלאים שלפני כן לא הורשה לגלות, והיה בוכה ושמח.

ההילולא כנישואין
בזוהר נקרא יום הסתלקותו של רבי שמעון בר יוחאי 'הילולא', שהוא כשמחת נישואין. והטעם שנקרא כך, מפני שההידבקות בשכינה בעולם הזה היא בבחינת אירוסין, וההידבקות שבעולם הבא היא בבחינת נישואין. בעולם הזה, מפני המחיצות, אין אפשרות להתקשר באופן שלם בשכינה. אבל אחר ההסתלקות זוכה הצדיק להתקשר עם השכינה באופן שלם, ונעשה מתורתו אור גדול בעולמות העליונים, ומתוך כך יכולים גם תלמידיו וממשיכיו שבעולם הזה להתקשר יותר אל עומק תורתו וסודותיו. ועל כן נהגו התלמידים העומדים על עומק העניין הזה לערוך הילולא ביום פטירת רבם הצדיק שגילה סודות התורה.

רבי שמעון בר יוחאי
נתייחד רבי שמעון בר יוחאי, שר הזוהר, שאת יום הסתלקותו מציינים גם יהודים שאינם עומדים על סודות תורתו. וכך נעשה ל"ג בעומר ליום שמחתה של תורת הנסתר, ורבים נוהגים לעלות למירון להילולת רבי שמעון בר יוחאי. הגדולים שבהם שמחים על הסודות שנתגלו להם בזכותו ובזכות תלמידיו וממשיכי דרכו. והמוני העם המשתתפים בהילולה, אף שאינם מבינים בסודות התורה, מכל מקום יש להם שמחה על שהתורה עמוקה מיני ים, ויש גדולים וצדיקים שמתקשרים לעמקי סודותיה, ועל ידי כך כל העולם הזה החשוך מתבשם. ועוד, שעצם ההכרה שיש סודות עמוקים שהם מעבר להשגת האדם הרגיל, יש בה ענווה וחכמה, ועל ידי הכרה זו אף פשוטי עם זוכים להתעלות.

רבי עקיבא
בהילולת ל"ג בעומר גנוז גם יום הזיכרון לגדול התורה שבעל פה, התנא המופלא רבי עקיבא, שאחד מחמשת תלמידיו הגדולים היה רבי שמעון בר יוחאי. וכן מסופר על רשב"י, שהיה מעודד את תלמידיו לחזור על דבריו, מפני שתורתו היא תמצית מתורת רבי עקיבא (גיטין סז, א). גם את מסירות הנפש על כבוד ישראל למד רבי שמעון בר יוחאי מרבו, שכן רבי עקיבא היה זה שתמך ועודד את מרד בר כוכבא כנגד הרומאים.

אכן, טעם השמחה בל"ג בעומר המופיע בדברי הראשונים ובשולחן ערוך (תצג, ב) הוא שביום ל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות. ויש אומרים שבל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים, שעליהם כבר לא חלה המגפה (פרי חדש). ויש אומרים שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו הצעירים שלא מתו במגפה, והם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמוע, ומהם נמשכה מסורת התורה בישראל (שער הכוונות). נמצא איפוא שיסוד השמחה בל"ג בעומר הוא על תלמידי רבי עקיבא שהמשיכו את תורתו.

ואף השמחה בל"ג בעומר על תורת הנסתר שייכת לרבי עקיבא, שהרי עליו אמרו (חגיגה יד, ב) שנכנס לפרדס, היינו לסודות העמוקים ביותר בתורה, ויצא בשלום. ואילו שאר החכמים שנכנסו עימו לא יצאו בשלום, שלא יכלו לעמוד ולקלוט את הסודות הנוראים שבפרדס. ורבי שמעון בר יוחאי תלמידו המשיך דרכו, בתורה ובמסירות הנפש, ולכן יום הילולת רבי שמעון בר יוחאי הוא גם יום הילולת רבי עקיבא.

נהרג על קידוש ה'
עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה: גדול התורה שבעל פה רבי עקיבא נהרג על קידוש ה'. מסירותו לאמונה ולתורה היתה ללא גבול, וכשגזרו הרומאים שלא ללמד תורה, מסר את נפשו ולימד תורה. תפסוהו וחבשוהו בבית האסורים וגזרו דינו למיתה קשה. ואמרו חכמים (ברכות סא, ב): "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? (הרי במצב של יסורים נוראים כאלה אתה פטור מקריאת שמע, ומדוע אתה מתאמץ כל כך לקרותה?) אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד... יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא".

-----------------------
מתוך המדור 'רביבים' שבעיתון 'בשבע'.




אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #27 ב- : אפריל 27, 2008, 03:09:56 PM »
בס"ד

מתוך אתר חב"ד

מה הייתה הטעות של תלמידי רבי עקיבא?   
איך ייתכן שדווקא תלמידיו של רבי עקיבא, שקבע את "ואהבת לרעך כמוך" ל"כלל גדול בתורה!", נכשלו בעניין של כבוד הזולת? * האומנם נמצא שורש להנהגתם במשנת רבם? ומהו סוד הישרדותם של חמשת התלמידים הגדולים, שלא מתו במגפה? * על ארבעה ש"נכנסו לפרדס", על התמורות שחוללו אצל רשב"י שלוש-עשרה שנות הסתתרותו במערה ועל ל"ג בעומר (ח"י באייר) – היום ש'מחיה' את חודש אייר

מאת: משיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע

עריכה ועיבוד: שניאור זלמן רודרמן

הגמרא (יבמות סב,ב) מספרת: "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". מאורע מצער זה מעורר מחשבה ותהייה – הכיצד זה נכשלו גדולי תורה אלה, תלמידי רבי עקיבא, כישלון הרה-אסון בעניין כבוד הזולת.

שאלה זו מתעצמת לנוכח העובדה שדווקא רבי עקיבא היה זה שאמר, "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה". הייתכן כי דווקא תלמידיו של מי שהעלה על נס את עניין אהבת הזולת ואף קבע אותו ל"כלל גדול בתורה!" הם-הם שנכשלו באופן חמור כל-כך באותו עניין עצמו?!

ויש לבאר זאת:

תלמידי רבי עקיבא לא נכשלו בפגיעה בכבוד הזולת בחיי היום-יום, אלא הדבר התרחש במסגרת לימוד התורה ועבודת ה' שלהם. הם דבקו בכל נפשם ומאודם בתורת רבם, ומכיוון שטבע אנושי הוא ש"אין דעותיהם שוות", לכן לכל אחד מהם היו הבנה והדגשים משלו לתורת רבו. מכאן נבעה מחלוקתם – כיצד לפרש את רבי עקיבא. האחד פירשו בקו היראה, השני הבינו בקו האהבה, וכן הלאה.

אבל המחלוקת בין תלמידי רבי עקיבא הייתה עזה אף יותר מאצל סתם בני-אדם החלוקים בדעותיהם. תלמידי רבי עקיבא היו ערים למסר של "ואהבת לרעך כמוך" שהעביר להם רבם, והם אכן הפנימו אותו. אלא שבדיוק משום כך לא היו מוכנים לעצום עיניהם ולהתעלם ממעשי הזולת. אהבת הרֵע בערה בעצמותיהם ודעתם לא נחה כל זמן שגם הזולת לא קיבל את הפרשנות שלהם – שהיא היחידה האמיתית, לדעתם! – לתורת רבם.

תלמידי רבי עקיבא היו אנשי אמת ועל כן הם לא יכלו לנהוג באופן של "אחד בפה ואחד בלב" ולהציג מצג שווא של כבוד כלפי מי שבעיניהם נתפס כטועה ושבתוך ליבם לא חשו כלפיו רגש אמיתי של כבוד.

בגלל "ואהבת לרעך כמוך"

כאן נשאלת השאלה: אם אמנם כך, מה מייחד את תלמידי רבי עקיבא? מדוע דווקא הם נכשלו בעניין זה של העדר כבוד זה לזה? הרי היו עוד תַּנאים שהיו להם תלמידים תלמידי-חכמים ואנשי אמת ש"אין דעותיהם שוות"; ובכל זאת איננו מוצאים אח ורע למה שהתרחש אצל תלמידי רבי עקיבא!

ההסבר לכך נעוץ בסיפור הגמרא (ברכות סא,ב) על שאירע "בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה": "היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: 'רבנו, עד כאן?!'. אמר להם: 'כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך', אפילו נוטל את נשמתך; אמרתי, מתי יבא לידי ואקיימנו; ועכשיו שבא לידי, לא אקיימנו?!'".

רבי עקיבא חי כל חייו בציפייה מתמדת להזדמנות לקדש את ה' על-ידי מסירות-נפש בפועל. יותר מזה: הלשון שנקט רבי עקיבא הוא "כל ימי הייתי מצטער". ברור אפוא כי אדם כזה, שכל ימיו מייחל למסור את נפשו על קידוש ה' ואף מצטער על כל רגע ורגע של עיכוב בכך ("מתי יבוא לידי"!) – אדם כזה חי את כל חייו בתנועה של מסירות-נפש.

מסירות-נפש היא מצב נפשי המקיף את כל ישותו של האדם. אין מסירות-נפש למחצה, לשליש ולרביע. אי-אפשר למסור את הנפש באופן חלקי. מסירות-נפש היא עניין טוטאלי ומוחלט. כזו הייתה אישיותו של רבי עקיבא וזו התורה והדרך שהוא הקנה לתלמידיו.

תלמידיו הנאמנים של רבי עקיבא קלטו את רוח הדברים והפנימו תכונה זו של התמסרות ללא סייג לתורתו ולדרכו (בדרך שבה כל אחד ואחד מהם הבין ופירש). זהו אפוא הטעם לכך ש(דווקא) תלמידי רבי עקיבא לא היו מוכנים לשום פשרה בדרכם ולא נתנו מקום לשום דעה אחרת משלהם. משום כך "לא נהגו כבוד זה לזה".

תכלית הכוונה – 'רצוא' ו'שוב'

מהתוצאה אפשר ללמוד על הדרך, ומסופם העגום של עשרים וארבעה אלף התלמידים אנו מסיקים על הנהגתם השגויה.

אלא שאם-כן יש לשאול: האומנם (לאור האמור) ראוי לתלות את האשם ברבם של התלמידים? האם רבי עקיבא עצמו הוא שהובילם בעקיפין אל טעותם הטראגית?

ברור כי לא אלה הם הדברים. רבי עקיבא אמנם ביטא בחייו ("כל חיי") תנועה של מסירות-נפש, אבל מוכרחים לומר שהיה מרכיב נוסף באישיותו שאותו התלמידים החמיצו; חלק נוסף בהנהגתו שהתגלה לאותם חמישה תלמידים שהלכו בדרך נכונה ולא מתו במגפה.

כדי להבין זאת עלינו להתעמק בעניין של מסירות-נפש:

על הנאמר בנבואת יחזקאל "והחיוֹת רצוֹא ושוֹב" מבואר בתורת הנסתר (וביתר הרחבה בחסידות) שהחיוּת של כל העולמות וברואיהם וכן גם כל ענייני התורה ומצוותיה מיוסדים על שתי תנועות מנוגדות – 'רצוא' ו'שוב'. 'רצוא' זוהי השתוקקות של הנברא לצאת ממציאותו ולהיכלל במקורו שהוא הבורא יתברך; ואילו 'שוב' היא תנועה הפוכה של התיישבות בתוך מציאות העולמות וגדרי הנבראים.

התנועה של 'רצוא' מבורכת ואף מתבקשת, אבל היא חייבת להיעשות תחת ביקורת ומגבלות. מצב קיצוני של 'רצוא' עלול להסתיים בכלות-הנפש, שהוא דבר המנוגד לרצון הבורא. הקב"ה ברא את עולמו וברואיו כדי שיישארו במציאותם ויקדשו אותה. לכן, במקביל לתנועת ה'רצוא', הכרחית שתהיה גם תנועה הפוכה של 'שוב'. את העוצמה האדירה הטמונה בשאיפת הנברא למסור את נפשו ולהיכלל במקורו ושורשו, עליו להפנות חזרה כלפי מטה, ו'להמשיך' קדושה בתוך עצמו ובתוך העולם.

תלמידי רבי עקיבא אימצו לעצמם רק אחת משתי תנועות הנפש של רבי עקיבא – רק את ה'רצוא'. הם התעלמו מהתנועה השנייה ('שוב') ועל כן נכשלו בקפדנות קיצונית ובחוסר סלחנות מוחלט כלפי מה שנתפס על-ידם כטעות של הזולת. לעומתם, חמשת התלמידים שנשארו חיים שילבו בדרכם 'רצוא' עם 'שוב', ועל כן ניצלו. הדברים יבוארו להלן.

גורל ה'יציאה' נקבע ב'כניסה'

הגמרא (חגיגה יד,ב) מספרת על ארבעה ש"נכנסו לפרדס" (סודות הבורא והבריאה) – בן עזאי, בן זומא, אחר (אלישע בן אבויה) ורבי עקיבא. ואומרת הגמרא (כאן על-פי גירסת העין-יעקב): "בן עזאי – הציץ ומת, עליו הכתוב אומר 'יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו'; בן זומא – הציץ ונפגע (נטרפה דעתו) ועליו הכתוב אומר 'דבש מצאת אכול דייך פן תשבענו והקאתו'; אחר – קיצץ בנטיעות (יצא לתרבות רעה); רבי עקיבא – נכנס בשלום ויצא בשלום".

על פניו נראה שכניסת הארבעה לפרדס הייתה זהה וכל ההבדל ביניהם התבטא באופן יציאתם מהפרדס. ובכל זאת, רק לגבי רבי עקיבא נאמר "נכנס בשלום ויצא בשלום". וצריך להבין: מה הרבותא בכך שרבי עקיבא "נכנס בשלום"; וכי כל השאר לא נכנסו בשלום?! כלום קיים קושי להיכנס בשלום לפרדס?

ואולם מלשון הגמרא ("נכנס בשלום") נמצאנו למדים כי אכן כן הוא – כפי ש'נכנסים' כך גם 'יוצאים', וכבר בשלב ה'כניסה' אפשר לדעת כיצד תהיה ה'יציאה'. כלומר, כדי שיהיה "יצא בשלום" מוכרח להיות "נכנס בשלום"; ואם התברר לבסוף שהיציאה לא הייתה "בשלום" אות הוא כי גם הכניסה לא הייתה "בשלום".

על-פי מה שהוסבר לעיל הדברים מובנים:

כדי למלא את רצון ה' מוכרחים לשלב את ה'רצוא' עם 'שוב'. 'רצוא' נכון ורצוי הוא כזה שמלכתחילה מתוחם ומוגבל, תוך ידיעה והכרה שתכלית הכוונה היא להגיע למצב של 'שוב' (עד ל'רצוא' הבא).

[ויש להעיר: רבי עקיבא אמנם ייחל למסירות-נפש ואף היה "מצטער" עליה כל חייו, אולם הוא ציפה למסירות-נפש כזו שתזומן לו מלמעלה, בעוד שהוא מצד עצמו  מעולם לא ניסה להכניס עצמו ביודעין למצב של מסירות-נפש].

נמצא אפוא כי הבעיה לא הייתה בדרכו של רבי עקיבא עצמו אלא באופן שבו למדו ממנו התלמידים: אצל עשרים וארבעה אלף התלמידים שמתו במגיפה חסַר ה'שוב'. לעומת זאת, אצל חמשת התלמידים האחרים (שמסירות-הנפש שלהם הייתה במידה לא פחותה משל כל השאר) ה'רצוא' בא ביחד עם 'שוב'.

בהקשר זה מעניין לדייק בהמשך לשון הגמרא שם – "(וכולם מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה) והיה העולם שמם", כלומר, הנהגה שהיא הפך יישוב-העולם. ולעומת זאת על חמשת התלמידים אומרת הגמרא (שם, בהמשך הסוגייה) "הם העמידו תורה", והתורה הלוא היא יסוד וקיום העולם כולו.

חיפש איך לתקן את העולם

מבין חמשת תלמידי רבי עקיבא שלא מתו במגיפה (ולאור כל המוסבר לעיל) בולט במיוחד רשב"י, אשר נסתלק בל"ג בעומר:

לגבי השמחה בל"ג בעומר מובאים כמה טעמים. העיקריים שבהם:

א) ביום זה תלמידי רבי עקיבא "פסקו מלמות" (המאירי בשם הגאונים וכך הובא בטור ובשולחן-ערוך הרב), ב) רשב"י עצמו ציווה קודם הסתלקותו לשמוח ביום פטירתו מהעולם, דבר שאירע בל"ג בעומר (זוהר ופרי-עץ-חיים).

מכיוון שכל דבר בעולם הוא בהשגחה פרטית, ועל-אחת-כמה-וכמה ענייני תורה אינם מקריים – ברור שקיים קשר פנימי ומהותי בין שני הטעמים הנ"ל. ואף-על-פי שלכאורה מדובר בשני טעמים הנראים כהפוכים זה מזה – שכן האחד מבטא חיים ("פסקו מלמות") והשני פטירה – בכל זאת הדברים עולים בקנה אחד ומתקשרים יפה זה עם זה.

מבואר בספרים הקדושים שביום הסתלקותו של הצדיק מגיעים כל "מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו" לשיאם ולתכלית שלמותם והם מאירים בעולם. ומכיוון שעבודתו של רשב"י הייתה בקו הפוך לזה של תלמידי רבי עקיבא (שמתו במגפה), נמצא שרשב"י מייצג את עניין ה'חיים'. ולפי שביום פטירתו של צדיק מגיעה עבודתו לשלמות – נמצא כי בל"ג בעומר (היום שבו התלמידים "פסקו מלמות") האיר גם אצל רשב"י עניין ה'חיים'.

ואמנם גם אצל רשב"י אנחנו מוצאים ביטויים גלויים לשילוב של 'רצוא' עם 'שוב', בדומה מאוד ל"נכנס בשלום ויצא בשלום" אצל רבי עקיבא.

כידוע, רשב"י נאלץ להסתתר במערה במשך שלוש-עשרה שנים, שבהן הוא חי חיים של התבודדות וניתוק מהעולם הגשמי. כל-כך מנותק היה מהעולם עד כי בהיותו שם נבצר ממנו לקיים חלק ניכר מהמצוות המעשיות. בעניין זה מבאר רבי שניאור-זלמן מלאדי (בספרו ליקוטי-תורה) כי רשב"י השתייך לסוג הצדיקים שהם "עובדי ה' בנשמתם", ובהיותו במערה קיים את כל המצוות בדרך רוחנית. מצב זה, של ניתוק מהעולם ושל קיום מצוות בדרך רוחנית, מסמל תנועה של 'רצוא'.

ואף-על-פי-כן, בצאתו מן המערה (בתום שלוש-עשרה שנים) שאל מיד (שבת לג,ב): "איכא מילתא דבעי לתקוני?" (יש דבר-מה הדורש תיקון?). כלומר, הוא חיפש כל דרך להוסיף בתיקון העולם. ועוד מספרת הגמרא: "כל היכא דהווה מחי רבי אלעזר היה מסי רבי שמעון" (כל מה שהיה רבי אלעזר מכה ומחריב, היה רבי שמעון מתקן ומרפא). הנהגה זו מבטאת תנועה של 'שוב'.

שילוב זה אצל רשב"י נבע מכך שעוד בהיותו מנותק ומסוגר בתוך המערה ('רצוא') הוא היה חדור בהכרה שתכלית הכוונה היא קיום העולם ותיקונו ('שוב').

עניין זה אנו מוצאים גם באופן לימוד התורה על-ידי רשב"י. הגמרא (שבת לג,ב) מספרת כי קודם כניסתו למערה היה "מקשי רשב"י ומפרק ליה רבי פינחס בן יאיר תריסר פירוקי". כלומר, רשב"י היה מקשה (קושיות) ורבי פינחס בן יאיר היה משיב (על כל קושיה וקושיה) שנים-עשר תירוצים. לעומת זאת לאחר צאתו מהמערה התהפכה הקערה על-פיה – "מקשי רבי פינחס בן יאיר ומפרק לי רשב"י עשרים וארבעי פירוקי". רבי פינחס בן יאיר היה המקשה ואילו רשב"י היה משיב כל קושיה וקושיה עשרים וארבעה תירוצים.

קושיה, מעצם טיבה, מייצגת התנגשות של כוחות שונים ואי-התאמה בין דברים. זה מצב המבטא הפך יישובו של עולם ('רצוא'). לעומת זאת התירוץ מפיג מתחים, מסלק התנגשויות ומעמיד כל דבר במקומו – 'שוב'. נמצא אפוא כי כניסת רשב"י למערה – שגזרה עליו ניתוק מהעולם ('רצוא') – נוצלה על-ידו לאחר מכן לתנועה הפוכה של התיישבות ושל תיקון העולם ('שוב').

כי (כאמור) רשב"י מייצג את הקו האמיתי של רבי עקיבא רבו, אשר "נכנס בשלום ויצא בשלום".

מחיה את עבודת כל החודש

האר"י ז"ל כותב שחודש ניסן הוא כנגד מידת החסד ואילו חודש אייר הוא כנגד מידת הגבורה:

בחודש ניסן הקב"ה נגלה אל עם-ישראל וגאלם (התגלות אלוקית שאינה תלויה במעשי הנבראים – עניין של חסד), בעוד חודש אייר הוא חודש של עבודת הנבראים, עבודה בדרך של 'מלמטה למעלה' (קו הגבורה).

זו הסיבה שחודש אייר כולו מוקדש לספירת העומר, שכן כידוע בכל אחד ואחד מימי הספירה אנחנו מתקנים ומעלים פרט אחד מהמידות שלנו (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות – שבע מידות כפי שכל אחת מהן כלולה מחברותיה ובסך-הכול ארבעים ותשעה פרטים).

זה גם הטעם הפנימי לכך שתלמידי רבי עקיבא מתו (בעיקר) בחודש אייר, מפני שכאמור, עניינו של חודש זה הוא קו הגבורה, עלייה מלמטה למעלה, וגם תלמידי רבי עקיבא מתו מפני שנקטו בקו של 'רצוא' (למעלה) בלי 'שוב' (למטה).

מגיע ל"ג בעומר, החל בח"י באייר, ו'מחיה' את חודש אייר. יום זה, שבו "פסקו מלמות" ושבו הגיעה עבודתו של רשב"י לתכלית שלמותה – מבטא את השילוב הנכון של 'רצוא' עם 'שוב', ומעניק חיות לעבודתנו בחודש זה, בבחינת "נכנס בשלום ויצא בשלום".

(על-פי שיחת כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע – ליקוטי-שיחות, כרך כב, עמ' 142-138)

הגיליון נדפס בנדבת החפץ בעילום שמו

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #28 ב- : אפריל 27, 2008, 03:11:21 PM »
בס"ד

מתוך אתר שופר

 ההילולא

הרב אברהם קוסמן יצא למסע מרתק בעקבות הגלגולים והתמורות שעברו על ל''ג בעומר והגיע למסקנות מפתיעות * לאחר עבודת בילוש הסטורית הוא גילה כי בספורו של היום הזה קשורים... גם צטוטים מוטעים שהשתרשו * לפני שהפך ליום שמחה היה ל''ג בעומר... יום צום * יותר משהיה היום הזה קשור למירון היה בעל זיקה עמוקה דוקא ל.. הר הבית ולירושלים * והגלוי העקרי: כתב יד מקורי של רבי חיים ויטאל תלמידו של האר''י שהתגלגל ל'ספריה הלאומית' מאשר את קביעת החיד''א והבן איש חי כי ל''ג בעומר אינו יום פטירתו של רשב''י אלא יום שמחתו * מדורה
     שוקי דגן


בעוד ימים ספורים יתמלאו כבישי הגליל ברבבות מתפללים שיעלו למירון כדי לשפוך שיח על ציונו של רבי שמעון בר יוחאי. אלפים נוספים יציינו את היום השלושים ושלשה לספירת העומר בהדלקת מדורה או נר שמן לכבוד התנא. כמעט בכל תפוצות בית ישראל מציין היום הזה את סיום מנהגי האבלות שבהם נוהגים בימים שבין פסח לעצרת. ל''ג בעומר הוא יום שנוהגים בו שמחה ואין אומרים בו תחנון כמובא בפוסקים בשו''ע אור החיים ובמקורות המוגדר כיום שמחתו של רשב''י זי''ע. בזוהר הקדוש מובאים דברי רשב''י על כך. בדורות מאוחרים יותר, נמצאים מספר פירושים מדוע נקבע כיום שמחה. יש שפרשו שהטעם הוא מחמת חדושי התורה המופלאים שהתגלו באותו זמן ויש שכתבו שעל אף שהוא עת הפטירה של רשב''י מכל מקום יש שמחה בשמים כאשר נשמת הצדיק עולה. אולם לצד המנהגים הרבים והמגוונים שנקשרו בו מעורר יום ל''ג בעומר גם שורה של שאלות הסטוריות: מהו מקור השמחה הנוהגת ביום זה? אימתי נקבע צביונו המיוחד והחגיגי? מה בדיוק אירע בו? מה פשר הזיקה שבין שמחת היום לבין רבי שמעון בר יוחאי מחבר ספר הזוהר? ומה מקור הדעה הרווחת כאלו הוא הסתלק לעולמו ביום זה? הנסיון להתחקות אחר התשובות לשאלות הללו קשה ומורכב. מי שהקדיש מאמץ רב בחקר שרשיו הלוטים בערפל של יום ל''ג בעומר הוא הרב אברהם קוסמן. לאחר מסע חפושים במהלכו ליקט רסיסי מידע ממקורות רבים ומגוונים עלה בידו להרכיב את הפסיפס ההסטורי המרתק של היום הזה ואת הגלגולים והתמורות שעברו עליו במרוצת הדורות. זהו ספור יוצא דופן שיש בו מעשי טעות שהשתרשו, עדויות עתיקות יומין, כתבי יד ישנים ואולי גם הד מפתיע ומרטיט לנסיון קדום וכמעט נשכח-מלב לחדש את בנין בית המקדש השלישי. אגב כך מתברר כי לפני שהפך ליום שמחה היה בכלל ל''ג בעומר..יום צום ויותר משהיום הזה קשור למירון, הוא עשוי להיות בעל זיקה עמוקה דוקא ל.. הר הבית ולירושלים.

פליאתו של ה'חתם סופר'

ההילולא הגדולה במירון ביום ל''ג בעומר עוררה פליאה ואף תרעומת בקרב גדולי הדורות. ''היכן מצינו לעשות יום מועד ביום סלוק הצדיק''?, תמה בעל ה'חתם סופר'. ''הלא ז' באדר [יום] מיתת משה רבינו הוא יום תענית וכן ראש חדש ניסן שנפטרה בו מרים... ולא ידעתי מה מקום להילולא''? כתב. דבר מופלא אירע עם ה'חתם סופר' שלרגל ההילולא לא יכל לעלות לא''י. בנהירה ההמונית לגליל הוא ראה ענין שגלגלו משמים כדי להאריך את הגלות ולהשאיר את ירושלים שוממה. אם כן כיצד נקשרה הילה של שמחה סביב יום ל''ג בעומר? ואימתי נולדה המסורת אודות פטירת רשב''י ביום זה? מה שמוסיף לערפל האופף את יום ל''ג בעומר היא אי איזכורו בגמרא ובמדרש. הגמרא מספרת בקצור על 'שנים עשר אלף זוגות תלמידים של רבי עקיבא, שמתו מפסח ועד עצרת'. בדברים הקצרים הללו אין כל אזכור ליום ל''ג בעומר או לרשב''י.


תשלום ל''שם שמים'' וטעות סופר
עיון בספרי הראשונים והאחרונים מעלה שהפעם הראשונה בו נזכרת פטירתו של רשב''י בהקשר של ל''ג בעומר הוא במהדורה השניה של הספר 'פרי עץ חיים' אותו ערך ר''מ פופריש על פי כתבים שהיו אצל רבי חיים ויטאל. מכאן התפשט והתפרסם הענין לספרים רבים. בספר מתאר רבי חיים ויטאל כיצד הלך האריז''ל בל''ג בעומר למירון ''עם אשתו ועם בתו והיה שם ג' ימים''. מתוך התאור עולה כי באותה תקופה נהגו לקיים בימים הללו שמחה עממית שתלמידי החכמים המעיטו בערכה. וכך הוא כותב: ''רבי אברהם הלוי [מרבני העיר צפת] היה נוהג לומר תפילת 'נחם' [המבטאת אבלות. דהיינו: שלא התיחס ליום הזה כאל יום שמחה]... וכשסיים אחר התפילה, אמר מורי ז''ל [הכונה לאר''י הקדוש] בשם רשב''י הקבור שם שאמר לי: 'אמור לאיש הזה - למה הוא אומר 'נחם' ביום שמחתי?, לכן הוא יהיה בנחמה בזמן הקרוב [דהיינו שבעצמו יזדקק לנחמה]'. וכן לא יצא החדש עד שמת בנו הגדול וקבל כוס נחמה עליו''. וממשיך הספר ומסביר: ''והטעם [לשמחה זו ביום ל''ג בעומר, לפי] שמת רשב''י ביום ל''ג בעומר, כי הוא מתלמידי רבי עקיבא שמתו בספירת העומר''. משפט קצר זה הוא הבסיס היחידי לטענה שרשב''י נפטר בל''ג בעומר, אך יותר משהוא מסביר את מקור השמחה הוא מעורר קושיות. בנוסף לתמיהה שכבר הזכרנו אודות קביעת יום שמחה במועד פטירתו של צדיק, מתעוררת שאלה נוספת – כיצד ניתן לומר שרשב''י היה מתלמידי רבי עקיבא שמתו בספירת העומר כאשר הגמרא כותבת בפירוש שרשב''י היה מחמשת התלמידים שנותרו בחיים אחרי המגיפה ושאותם העמיד רבי עקיבא לאחר שתלמידיו הראשונים מתו? התשובה לקושיות אלו היא שהצטוט הנ''ל הוא למעשה טעות סופר בת קרוב ל-300 שנה, טעות שהיו לה השלכות דרמטיות במשך הדורות. כאשר משוים את הספור המופיע בספר 'פרי עץ חיים' עם הגרסה המקבילה המובאת במהדורה המוסמכת יותר של כתבי האר''י, 'שמונה שערים', מתברר שבספר זה שנכתב בידי בנו של רבי חיים ויטאל, רבי שמואל ויטאל, מופיע שינוי קל אך רב משמעות המשנה לחלוטין את הדברים ומבטל באחת את כל הקושיות. וכך נכתב במהדורה מתוקנת ומוסמכת זו: ''וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה [של שמחת ל''ג בעומר] ובפרט כי רשב''י ע''ה הוא מחמשת תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא ולכן זמן שמחתו ביום ל''ג בעומר''. כלומר לא ''שמת'' ביום זה, אלא ''שמח'' ביום זה. כבר החיד''א בספרו 'מראית העין' הכיר בטעות זו וכך הוא כותב: ''יש מי שכתב דפטירת רשב''י בל''ג בעומר וכן כתב בספר 'פרי עץ חיים', אך כבר נודע דבנוסחאות האר''י היה ערבוב והנוסחה האמיתית היא נוסחת ספר 'שמונה שערים'... והיא שמחת רשב''י ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת רשב''י''. דברים דומים מופיעים גם בספר 'בן איש חי'. לפי גרסה מתוקנת זו כונתו של האריז''ל היתה להסביר לחבריו שלמרות שהשמחה המתקיימת סמוך לקבר רשב''י נקבעה לכאורה בסתם, מכל מקום יש לה שרש רוחני וזאת משום שרשב''י הוא אחד מחמשת התלמידים הגדולים שלא נענשו בימי ספירת העומר. החיד''א מוסיף ומעלה סברה לפיה השמחה ביום זה נובעת מכך שבל''ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד תורה לתלמידיו החדשים ועל כן היה זה יום שמחה עבורם. כך או כך מה שברור הוא שהשמחה במירון אינה קשורה כלל להסתלקותו של רשב''י. עדותם של גדולי ישראל המבוססת על מהדורת 'שמונה שערים' מלמדת כי נפל שיבוש בהעתקת כתבי האריז''ל, שיבוש שהצמיח את המסורת המדומה אודות פטירתו של רשב''י ביום הזה. עדות זו התבססה על ההנחה שמהדורת 'שמונה שערים' שנכתבה בידי בנו של רבי חיים ויטאל, מדויקת יותר מכל יתר המהדורות ויש להחשיבה עיקר, אולם כל עוד לא נבדק כתב היד המקורי של רבי חיים ויטאל עצמו לא היתה לכך הוכחה חותכת.


השמ'חה הפכה לפטירה
לאחרונה נודע כי עותק מצולם ובו קטעים מכתב היד המקורי של רבי חיים ויטאל התגלגל בדרך כלשהי ל'ספריה הלאומית' בגבעת רם. חמוש באמצעי צלום התיצב הרב קוסמן בספריה ולאחר בדיקה מאומצת של כתב היד הצליח לאתר את הקטע הרלוונטי ומצא את הפסקה השנויה במחלוקת. עתה הוברר מעל כל ספק שהנוסחה האמיתית היא אכן כפי שמופיע בספר 'שמונה שערים'. עתה ניתן היה גם לעמוד על שרשרת הטעויות שהובילה לגרסה השגויה. השוואה בין המהדורות השונות לבין כתב יד קדום נוסף מספרית 'אוקספורד' מלמדת כי טעות הסופר נגרמה כתוצאה של העתקה מכתב היד בו נרשם: ''וטעם שמ' רשב''י ביום ל''ג בעומר כי הוא וכו'''. המעתיק בחר לפענח את הקצור ולכתוב 'שמת רשב''י', בעוד שלאמתו של דבר היה עליו לכתוב 'שמחת רשב''י'. נמצא ששמחת רשב''י הפכה בטעות למיתת רשב''י. כיצד אירע שבהעתקה נפלה טעות כה בסיסית? החיד''א עצמו כבר רמז על התשובה לכך בכותבו ''כבר נודע שבנוסחאות האר''י היה ערבוב''.... מאחורי הערה סתומה זו מסתתרת פרשה הסטורית עלומה. מסתבר שכאשר האר''י הקדוש נפטר פנה רבי חיים ויטאל לכל תלמידיו ואסף מהם את הכתבים שהיו בידיהם בנמוק שהזמן אינו ראוי עדין לגלוי הסודות. הכתבים נשארו מכונסים תחת ידו במשך 15 שנה. אחד מחכמי צפת בשם רבי יהושע בן נון התחנן שיניחו לו להסתכל בכתבים אבל המהרח''ו דחה את בקשתו ואמר שעדין לא הגיע השעה. כאשר רח''ו שכב על ערש דוי ונלקח לדמשק, ניצל רבי יהושע את ההזדמנות ושילם לאחיו של רח''ו 50 זהובים כדי שיאפשר לו להעתיק את הכתבים. הוא הביא למקום מאה סופרים שעבדו במשך שלשה ימים והעתיקו את כל הספרים. בהעתקה חפוזה זו, שנעשתה שלא בידיעתו של רח''ו, נפלו שיבושים ושגיאות לרוב ולא יפלא שגם הפרט העוסק ברשב''י נכתב בקצרה, דבר שהוליד את הספור כאילו חל מועד פטירתו של רשב''י בל''ג בעומר. מתי באמת חל יום פטירתו של רבי שמעון בר יוחאי? ''התשובה הפשוטה היא שאיננו יודעים'', אומר הרב קוסמן, ''בדיוק כשם שאיננו יודעים את מועד פטירתם המדויק של מרבית התנאים והאמוראים. נאמרו בענין הזה כמה השערות וניחושים אבל מקור מפורש - אין''.


צום ל''ג בעומר
פרשה זו היא רק אחד הרובדים שחשף הרב קוסמן בשעה שהתחקה אחר שרשי יום ל''ג בעומר. ''תוך כדי המחקר בענין'', הוא מספר, ''נחשפתי לעובדה הסטורית מופלאה ומדהימה המאירה באור חדש את משמעות היום הזה''. כפי שכבר נוכחנו לראות, עוד לפני שהאר''י גילה את השרש הרוחני של היום הזה הוא כבר נקבע כיום שמחה ותפילה. אחרי שהתברר למעלה מכל ספק כי רשב''י לא נפטר ביום ל''ג בעומר נשאלת השאלה מה כן אירע ביום זה. מה טיבם של תפילות הללו ומדוע נקבעו דוקא ליום זה? מסתבר שלל''ג בעומר היה מעמד מוכר עוד הרבה לפני שנקבע כיום שמחת רשב''י, או כיום שבו פסקו תלמידי ר''ע למות. בתקופה קדומה היה ל''ג בעומר יום... צום. מקור קדום לכך הוא ספר 'הלכות א''י מהגניזה הקהירית', ספר עתיק מימי הגאונים בו נאמר כי י''ח באייר, דהיינו יום ל''ג בעומר, נקבע כיום צום לזכר פטירתו של יהושע בן נון. לקביעה זו ישנן אסמכתאות נוספות, בין היתר בפיוט שחיבר התנא רבי אלעזר הקליר, הפייטן הארץ ישראלי הקדמון. בפיוט נוסף שחובר על ידי רבי פנחס הכהן בסוף תקופת הפייטנים נכתב: ''פסוח וגנון טמאים בישבו / צום יהושע בשמונה עשר בו / אייר''. ראוי לציין כי בתקופה קדומה זו עיקר חשיבות היום הזה קשור לתאריך י''ח אייר ולא למנין ספירת העומר, עובדה שבהמשך תתגלה כרבת משמעות. מענין במיוחד הוא תאור שהשתמר בתעודה אחרת שנמצאה אף היא בגניזה הקהירית. תעודה זו הכתובה בשפה הערבית שהיתה מדוברת בארץ ישראל מאמצע תקופת הגאונים ואילך קרויה 'חובות הצום של חדשי השנה' ויש בה רשימה ארוכה של ימי צום שונים. כמו בתעודות אחרות גם תעודה זו מציינת את י''ח אייר כיום צום, אך בתוספת הערה מסתורית שטיבה אינו נהיר. וכך נכתב בתעודה: ''צמו בי''ח בו בגלל מות יהושע והיה בו רעש''. כלומר פרט לפטירת יהושע אירע ביום רעש אדמה. איזכור הרעש מעורר סקרנות – רעשי אדמה רבים פקדו את ארץ ישראל. מדוע ראו חכמי ארץ ישראל לגזור צום דוקא לזכר רעש מסוים זה? האם יש בידינו מקורות הסטוריים שיוכלו לשפוך אור על תעלומה זו, לחשוף את מועד הרעש ולשפוך אור על נסיבותיה? יתכן שהתשובה לכך חיובית, אולם לשם כך עלינו להתוודע לעוד פרק עלום בתולדות עם ישראל. יולינוס קיסר ובנין בית המקדש בשנת 363 לספירת הנוצרים, כשלש מאות שנה לאחר חרבן הבית, יצא הקיסר הביזנטי יולינוס בהודעה דרמטית לפיה יתאפשר ליהודים לבנות מחדש את בית המקדש ולחדש את עבודת הקרבנות. הכרזה זו לא נבעה מאהבת ישראל אלא מאיבה עמוקה שרכש הקיסר כלפי הנוצרים ובשל כך אף כינוהו הקיסר הכופר. הקיסר רצה לעקור את הנצרות ולהשיב את האימפריה הרומית לדת הפגנית הקדומה. כדי לערער את מעמד הנצרות הוא בקש לרומם את קרן היהדות בבחינת 'האויב של אויבי – ידידי'. הנבואה המרכזית בנצרות היא שהיהודים לא ישובו לארצם לעולם ולא יקימו מחדש את בית מקדש, הקיסר בקש להוכיח את טעותם ולערער בכך את אמונתם. בעקבות הצהרת יולינוס החלו היהודים בהכנות מעשיות לבניית המקדש וריכזו לשם כך חומרי גלם בהר הבית. בסופו של דבר הסתימה הפרשה בצורה מאכזבת. ספרי ההסטוריה יודעים לספר על תאונה מסתורית ששיבשה את עבודות הבניה ומותו של הקיסר במלחמה כעבור זמן קצר ביטלה את התכנית לחלוטין. (לפי גרסה אחת חיל נוצרי הוא שהתנקש בקיסר והרגו). לאחרונה פרסם חוקר גוי עדות כתובה בשפה הארמית-סורית אותה כתב הבישוף קיריליוס, מי שהיה בישוף ירושלים בתקופת יולינוס. באגרת זו צץ שוב במפתיע התאריך המסתורי שאחר תולדותיו אנו תרים – י''ח באייר. וכך כותב הבישוף: ''יולינוס התיר ליהודים לבנות את בית המקדש והללו תכננו להניח את יסודותיו ביום... י''ח באייר''. הבישוף מספר כיצד בלילה שלאחר מכן ארעה לפתע רעידת אדמה עזה, הרסה את כל הבניה והותירה הרוגים רבים ברחבי ארץ. באותה שעה פרצה גם להבה מסתורית מהאזור המכונה היום 'אורוות שלמה', הרגה כמה פועלים וכילתה את חומרי הגלם שהוכנו לבניה. הבישוף מסיים כי זמן קצר לאחר מכן נפל הקיסר בקרב ותקות היהודים נגוזה. ''כאשר קראתי את הדברים, נדהמתי'', מספר הרב קוסמן, ''החוקר הגוי שתרגם את מכתב הבישוף הבחין במשמעותו של תאריך י''ח באייר וציין כי בקרב היהודים זהו ''חצי חג'', אולם הוא כמובן לא ידע להוסיף מאומה מעבר לכך''.


הפזל נשלם

כאשר מצרפים את פרשת יולינוס קיסר עם התעודה שנחשפה בגניזה המתארת את יום י''ח באייר כיום צום בגלל 'הרעש שהיה בו', מתחילים חלקי הפזל ליפול למקומם. כעת ניתן לשער בדרגה גבוהה של ודאות כי 'הרעש' המוזכר ברשימת הצומות, זהה לרעש שעליו סיפר הבישוף הירושלמי. שניהם מדברים על רעידת אדמה שהשביתה את הכונה להקים מחדש את בית המקדש. מעתה נבין את חשיבותו ההסטורית של רעש זה. לא יפלא שהיום הזה נקבע כיום צום לדורות על ההזדמנות שהוחמצה מכיון שלא היה הדור ראוי לחדוש עבודת הקרבנות. פרט אחד אחרון עשוי להשלים את הפסיפס ההסטורי ולהפיץ אור על חשיבותו של יום י''ח אייר – ל''ג בעומר. המתבונן בפסוקי המקרא יבחין כי כל בתי המקדש נבנו בחדש אייר. על מקדש שלמה נכתב ''בַשָּׁנָה הָ-4 יֻסַּד בֵּית ד' בְּיֶרַח זיִו'' היינו בחדש אייר. גם בימי עזרא ונחמיה הונחו יסודות המקדש בחדש אייר ככתוב בספר עזרא פרק ג' פסוק ח'. בכתוב לא התפרש באיזה יום בחדש הונחו יסודות המקדש, אבל העובדה שהנסיון להקמת המקדש השלישי נעשתה גם היא בחדש אייר מספקת קצה רמז שיש בו כדי להעלות רעיון מסעיר - שמא נשתמר בידי בני ישראל מסורת לפיה היסודות לשני בתי המקדש הונחו ביום הי''ח לחדש ומסבה זו הקפידו שהיסודות לבנין בית שלישי יונחו דוקא ביום זה. אם נכונה השערה זו אזי חשיבותו המקורית של יום י''ח אייר-ל''ג בעומר הוא בגלל היותו היום שבו הונחו היסודות להקמת בתי המקדש! אולי זהו הזכרון ההסטורי העמום שהשתמר במרוצת הדורות ובגינו נקבעו הימים האלו כימי שמחה. אם נכונה השערה זו אזי יותר משקשור יום ל''ג בעומר למירון, הוא קשור לירושלים ולבית המקדש. ודברי ה'חתם סופר' שקשר בין ל''ג בעומר, לבנין ירושלים, מאירים עתה שבעתיים. ''אין משמעות הלכתית למחקר זה'', מסכם הרב קוסמן את שיחתו המרתקת עמנו ''עם ישראל הכריע לקיים את היום הזה כיום שמחה ולא כיום צום. אולם מפליא להיווכח כמה מאורעות שזורים בתאריך הזה – ל''ג בעומר''.  תודה להרב משה בלוי על עזרתו באיסוף החומר. וכן לרבנים ז. קורן, י. אביבי, י. אליצור וי. אדלר

לב אוהב

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #29 ב- : אפריל 27, 2008, 05:13:14 PM »
ספירת העומר - היבטים לתקופה ולהלכה

מאת: ד"ר מנחם צוקר
אל: ספר "שיעורים"

הקדמה : התקופה בה אנו דנים, היא בין פסח לשבועות.

היות ופסח מהתורה הוא גם "חג האביב" , קשורה תקופה זו לעונות המעבר בין החורף לקיץ . לכן בלוח העברי ישנו עיבור השנה, שהרי החגים היהודיים קשורים לטבע.(חג הפסח באביב)

בזמן תקופת המקרא התקיימו שני טקסים יהודיים הקשורים לתקופת הפסח.

הקרבת קרבן הפסח.
הבאת קציר העומר.
העומר : המקור הראשון להבאת "קציר העומר" מופיע בתורה בספר ויקרא פרשת אמר (פרק כ"ג פסוקים ט-י"ד) " ...וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם, ממחרת השבת יניפנו הכהן...ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה. עד הביאכם את קרבן אלוהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם... "

מכאן נמצאנו למדים:

העומר נחשב לקרבן שהובא לכהן מהקציר הראשון.
לפני הבאת העומר , אסור לאכול מהתבואה החדשה.
מה פירוש המילה עומר ?

ישנם שני פירושים :

(א) עומר = אלומה.

מסתמך על הפסוק "... ושכחת עומר בשדה ..." דברים (פרק כ"ד, פסוק י"ט)

(ב) עומר = עשירית האיפה.

מסתמך על הפסוק "... והעומר עשירית האיפה הוא ...", שמות (פרק ט"ז, פסוק ל"ו)


קציר העומר
קציר העומר היה בלילה , נאמר במשנה: " … רבי שמעון בן אלעזר אומר : קצירה וספירה בלילה והבאה ביום … " מסכת סוטה (פרק ב , משנה א') . העומר היה בא משלש סאין , כלומר קצרו כמות תבואה עבור 3 סאין קמח.

(היות ו- 1 סאה = 13 ק"ג , 3 סאין = איפה = 39 ק"ג בערך ) .

את העומר היו קוצרים במוצאי יום טוב.

התבואה ממנה הביאו את העומר הייתה – שעורה.

עשירית מהאיפה היה מוקטר והשאר נאכל לכוהנים , משהוקרב העומר – הותר "החדש" מיד.

לרחוקים מירושלים , העומר הותר רק למחרת מחצות היום.

הבאת העומר : ביום המחרת (ט"ז בניסן), שהוא יום אחד אחרי חג הפסח . זאת לדעת חז"ל משמעות הפסוק "ממחרת השבת" . הבייתוסים והצדוקים התנגדו בתוקף לקביעה זו של חז"ל , הם ביארו "ממחרת השבת" , שבת ממש ! כלומר יום ראשון בשבוע. לכן לדעתם שבועות תמיד יחול ביום א' .

הרמב"ם : כינה אותם " … הטועים שיצאו מכלל ישראל … "

*בכדי להפגין את דעתם כנגד דעת הצדוקים , תקנו חז"ל , שקציר העומר יערך תמיד בליל ט"ז בניסן , אפילו אם הוא בלילי שבת ! ! וקבעו שיעשה "בעסק רב" , כלומר שהיה לדבר קול , שכולם ידעו על כך.

על שום מה קבעו את הבאת קורבן העומר ומדוע בפסח ?
תשובה על כך נמצאת במשנה במסכת ראש השנה (דף ט"ז עמוד א') " … אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח, בכדי שתתברך לכם תבואה שבשדות … " , פסח זמן תבואה הוא ,

יש לזכור שבעונה זו של השנה בא"י מזג האוויר אינו יציב , אם יהיו ימי שרב רבים , התבואה עלולה להיפגע קשות מפני שהיא עדיין בתהליך הבשלה , לכן קרבן העומר הוא למעשה , תפילה ובקשה על התבואה שבשדות.

לאחר חורבן הבית : בטל קרבן העומר .

התקין רבן יוחנן בן זכאי ש- "יום הנף כולו אסור" , כלומר לאחר חורבן הבית הותרה התבואה החדשה ב- י"ז בניסן ולא ב- ט"ז בו (כלומר יומיים לאחר הפסח) .


ספירת העומר : מנהג זה הקשור גם הוא לקורבן העומר , נשאר גם אחרי חורבן הבית .

מקורו של המנהג בפסוקי התורה , ויקרא (פרק כ"ג פסוקים

ט"ו-ט"ז) " … וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה ל-ה' … " וכן בספר דברים (פרק ט"ז, פסוק ט')

" … שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות ועשית חג שבועות ל- ה' … "

שיבולי הלקט השלם ( סימן רל"ו): עיקרה של הספירה היה לשם קביעת חג השבועות והבאת הביכורים, מעבר לכך לספירה עצמה לא היה ערך דתי נוסף.

ובטעמים דרבי יהודה החסיד : " … לפי שהימים הללו ימי מלאכת השדה ואין מי שיגיד לכפריים אם אייר מלא או חסר , לכך אמרה התורה "תספור חמישים יום" ומיד אח"כ

"מקרא קודש יהיה לכם" … " (והכוונה לחג השבועות)

בזמן בית שני
: משקביעת החודשים והמועדות נעשתה ע"י בית הדין הגדול שבירושלים ושליחי בית הדין הודיעו על כך בכל אתר ואתר , או אז ניתן לראשונה טעם אמוני לספירה.

אבודרהם : (דף פ"ה עמוד א) " … מפני שהעולם נתון בצער מפסח עד שבועות על התבואות ועל האילנות , לפיכך ציווה הקב"ה לספור בכדי שנשוב אליו בלבב שלם להתחנן לפניו לרחם על הבריות ועל העומר … " כלומר , ספירת העומר – היא בעצם תפילה על מזג אויר טוב שישמור את גידולי השדה , מבחינת אם אין קמח אין תורה .

* הערה : האבודרהם – הוא אחד מספרי ההלכה החשובים של תקופת ימי הביניים.

אחרי החורבן : עם חורבן הבית הופסקה הבאת העומר והביכורים וניטל ממנהג ספירת העומר הבסיס לקיומו. ראה גם בגמרא מסכת מנחות (דף ס"ו עמוד א')

כעת קיבלה הספירה בסיס לאומי - זכר למקדש וכך נאמר בתפילה " … הרחמן הוא יחזיר עבודת בית המקדש למקומה … "


*אגב, בבבל ספרו רק בלילה (כמו שאנו עושים) , אבל בארץ ישראל ספרו פעמיים , בלילה ואח"כ ביום !

בימי הביניים :

רמב"ם משנה תורה הלכות תמידין ומוספין (פרק ז' הלכה כד) וכן כל בו הוצאת פיורדא (דף מ"ד עמוד ב' )

לא הסתפקו "בזכר למקדש" (כלומר שספירת העומר היא רק תקנת חכמים) , אלא בקשו לתת לה תוקף מהתורה וכך מופיעה באגדה : " … בשעה שאמר להם משה לישראל , תעבדון את האלוקים על ההר הזה … " (שמות פרק ג', פסוק י"ב) אמרו לו : משה רבינו אימתי עבודה זו ? אמר להם לסוף חמישים יום, התחילו כל אחד ואחד סופר לעצמו"

ומכאן סמכו חכמים להיות סופרים העומר בזמן הזה , שהרי אין לנו לא עומר ולא קורבן , אלא שאנו מונים ארבעים ותשעה יום לשמחת התורה , כמו שמנו הם באותה השעה .

* לכן קבע הרמב"ם: שמצות ספירת העומר בזמן הזה - היא מהתורה ומוטלת על כל איש בישראל בכל מקום (גם בחו"ל) ובכל זמן (גם ביום). נשים ועבדים פטורים (מצוות עשה שהזמן גרמא)

כ לומר שני רעיונות עיקריים לאחר חורבן הבית:

זכר למקדש.
צפייה ליום מתן תורה.

בזמן החדש : ניתנה תוספת קבליסטית לספירת העומר , שהגיעה לשיאה ע"י האר"י זצ"ל. (האר"י: האשכנזי רבי יצחק לוריא, חי במאה ה- 17 )

הואיל וספירת העומר היא זכר למקדש הכניסו בו חכמי הקבלה כוונות שלהם , כגון :

" … שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמות … " , או " … וע"י זה יושפע שפע רב בכל העולמות … "

וכן: "שבעה שבועות" , "שבעה ימים" , כל אלו רמז לשבע הספירות : חסד, גבורה ,תפארת , נצח , הוד , יסוד , מלכות .


עניין האבלות בספירת העומר
המקור לאבלות בזמן ספירת העומר , היא הגמרא במסכת יבמות (דף ס"ב עמוד ב')

" … שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת ועד אנטיפרטיס וכולם מתו בפרק אחד , מפני שלא נהגו כבוד זה בזה. והיה העולם שרוי בצער עד שבא ר' עקיבא אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם: רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמע והם העמידו תורה אותה שעה. תנא: וכולם מתו מפסח עד עצרת … "

רב שרירא גאון – מקדים באיגרתו הידועה (איגרת רב שרירא גאון) , על גמרא זו ואומר:

"...והעמיד רבי עקיבא תלמידים הרבה והוא שמדא על תלמידי רבי עקיבא. רב שרירא גאון מרמז שיתכן ולא מגפה הייתה כאן אלא שמד שבצעו הרומאים.

רב נטרונאי גאון - "...מאותה שעה ואילך נהגו ראשונים בימים אלו שלא לכנוס אישה בהן..." .

רבי אברהם בר נתן הירחי מלוניל – "...ושמעתי בשם ר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא, שמצאו כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח עד פרוס עצרת...ט"ו יום קודם העצרת וזהו ל"ג בעומר ..." (ספר המנהיג) .

המאירי : (חי בצרפת במאה ה- 13) "...וקבלה בידי הגאונים ז"ל, שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ומתוך כך נוהגים שלא להתענות בו..." , אם כך מתברר שלדעת המאירי – כבר בתקופת הגאונים נהגו לא להתענות בל"ג בעומר.

המהרי"ל (1365-1427 ) : "...שנוהגים בל"ב ימים ראשונים של ימי הספירה- אבלות ולמחרתו עושים שימחה לזכר..." .

* הערה : יש המשערים שהמגפה – היא לא אחר מאשר מותם בקרב של מרבית תלמידי רבי עקיבא, שכידוע תמך במרד בר-כוכבא כנגד הרומאים. מקובל שביום י"ח באייר חל מפנה לטובת

תלמידי רבי עקיבא שלחמו יחד עם בר-כוכבא וכנראה הצליחו לכבוש את ירושלים לזמן קצר , יש המשערים שניצחון יוקרתי זה היה בדיוק בל"ג בעומר (י"ח באייר יהיה תמיד ל"ג בעומר). נמצאו מטבעות מתקופת המרד שמצד אחד כתוב "שמעון" (רמז לבר כוזיבא) ומצד שני "לחרות ירושלים" .

מימיו של המהרי"ל , התפשט המנהג בכל אשכנז וכך קובע הרמ"א: שמפסיקים את האבל בל"ג בעומר ומסתפרים בו ומרבים בו מעט שמחה. הספרדים : לא קבלו מנהג זה , רבי יוסף קארו (מרן) קובע "אין להסתפר עד ל"ד בבוקר"


מסורות ל"ג בעומר :

*יום פטירתו של רבי שמעון בר-יוחאי (רשב"י) היה בל"ג בעומר, הארי קבע לעשות הילולה.

*המן החל לרדת ב- י"ח באייר (הוא ל"ג) בעומר. הלימוד הוא , מאחר ובאו למדבר סיני ב-חמישה עשר לחודש ואחרי שלושה ימים החל לרדת המן , שהוא י"ח אייר = ל"ג בעומר.

חומרות וקולות.

ספירה בזמן הזה – מדרבנן .

המשנה ברורה מביא בהלכות פסח (תפט, יד) דבר המתחיל "והמדקדקים" ... לספירה בזמן הזה שהוא דרבנן לרוב הפוסקים . (ולכן כל הספקות לקולא)

חומרא - האר"י ז"ל קבע את החומרא הגדולה ביותר, שלא להסתפר עד ערב שבועות (חוץ מל"ג בעומר), כך פסק גם רבי יעקב עמדין וכך נקבע המנהג בפולין ובגרמניה. יתכן והדבר נבע גם מהשפעת הגזרות הנוראיות בשנת ת"ח ת"ט (1649-1648) שאירעו רובם בין פסח לעצרת (כמו גם גזרות תתנ"ו) .

קולא – הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא) מגולי ספרד, גלה לצפון אפריקה ועמד במשך ארבעים שנה בראש ישיבת קהיר במצרים. בעניין אבלות בספירת העומר , הוא נטה לקולא וכך הוא עונה לשאלה שנשאל לגבי מנהגי אבלות בעומר "...ואני מסתפר בעצמי כל חודש ניסן ואייר וכך נהגו רוב העולם..." טעמו להיתר התספורת : "...יש צער גדול בגידול השיער למי שרגיל להסתפר ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה , דקיימא לן , המצטער פטור מהסוכה , ובל"ג הימים גדלים יותר והאדם מצטער ..." . יתכן והספרדים נטו להקל מפני שהם לא הושפעו מהגזרות בתקופת ימי הביניים .

לסיכום : החומרות של תקופת העומר הם במחלוקת ואין ספק שהם הושפעו מגורמים נוספים, מעבר למות תלמידי רבי עקיבא, כמו תקופת הגזרות הנוראיות על יהדות פולין ורוסיה שאירעו בין פסח לעצרת (שבועות).

מספר הערות מעניינות לגבי ספירת העומר
לספירת העומר שני מקורות בתורה:


"…וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה…" : עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם …"

ספר ויקרא, פרשת אמר (פסוקים ט"ו, ט"ז).

"שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות…" . ספר דברים, פרשת ראה (פרק ט"ז, פסוק ט'). ממקורות אלו נלמדים מספר נושאים עקרוניים – נבחן כאן את אחד הנושאים והוא : ברכות במעומד .

ספירת העומר

"מהחל חרמש בקמה" - הרא"ש בסוף מסכת פסחים פוסק "וכי מברכים ספירת העומר, מברכים מעומד" . דתנו רבנן בקמה תחל לספור , אל תקרא בקמה , אלא בקומה . כלומר יש לברך ספירת העומר בעמידה . (אגב התורה תמימה מעיר במקום, שהלשון "תנו רבנן" מרמז שיש ברייתא כזו , אבל אין כזו והלימוד הוא רק אסמכתא בעלמא! )

וכן מופיע בשו"ע (אור"ח תפ"ט) " צריך לספור מעמד, דכתיב מהחל חרמש בקמה – אל תקרא קמה אלא קומה" וזאת למרות שהשולחן ערוך מציין במפורש שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן .

וכן מביא הבית יוסף , סדר תפילה ליל שני של פסח וספירת העומר (תפט , א')

"...בליל שני אחר תפילת ערבית מתחילין לספר העומר ...ומצוה על כל אחד לספר לעצמו וצריך לספר מעומד ולברך תחילה..." ומעיר במקום המשנה ברורה : "וצריך לספור מעומד"

ומוסיף "השער ציון" כלל מאוד מעניין וגורף - " דכל ברכת המצוות צריך להיות לכתחילה בעמידה" !

נבחן כאן כלל זה :

קריאת שמע - החיוב מדאורייתא .וקוראים ק"ש תמיד בישיבה, בכדי שיוכל לכוון טוב יותר.

ברכת המזון - תמיד בישיבה. לומדים זאת מהנאמר בתורה "...ואכלת ושבעת וברכת..." ספר דברים , פרשת עקב (פרק ח, פסוק י') אומרים התוספות , מהנוטריקון של " שב – עת וברכת" הם מחלקים את המילה "שבעת" לשב – עת הברכה . ראה במסכת ברכות (דף כא , עמוד ב' , דבר המתחיל "והלכתא") וכן מוסיף הגר"א בהבנת הרמב"ם


"...משום שברכת המזון צריך לברך כדרך שאוכלים וכיוון שאדם אוכל בישיבה הוא יברך בישיבה . אבל רוב הראשונים מסבירים פשוט : היות וברכת המזון דאורייתא , החמירו בה חכמים שיקרא דווקא מיושב- כיוון שכך יכול לברך בכוונה רבה יותר.

*מכאן נלמד כלל רחב יותר שכל המצוות שהם מדאורייתא יש לאמרם דווקא בישיבה , היות ואז יכול לכוון טוב יותר.

אם כי נראה לי לעניות דעתי שבעניין זה אין הסכמה ועל כל פנים ישנם מנהגים שונים בעניין זה, כמו שנראה לגבי תקיעת שופר , ברכת התורה , ברכת כוהנים ועוד.

ברכת התורה – מעומד. לומדים זאת מהכתוב "ואתה פה עמד עמדי " משמע אפילו הקב"ה שהיה מקריא את התורה למשה היה כביכול עומד, כל שכן ישראל. וכשם שניתנה באימה , כך צריך לנהוג באימה ולעמוד (ראה משנה ברורה קמא , ה"א )

קידוש בשבת - מצוות עשה מהתורה לקדש את היום בדברים שנאמר "...זכור את יום השבת לקדשו..."

כלומר : זכרהו זכירת שבח וקידוש וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו (הבדלה)...".רמב"ם הלכות שבת (פרק כט, א)

ומוסיף הרמב"ם שעיקר הקידוש בלילה .

מדברי סופרים יש להבדיל על היין .

לדעת המגן אברהם אדם יוצא מדאורייתא בקידוש בתפילת ערבית של שבת שמזכירים בה ענייני השבת (וכן משמע בריטב"א) , וזאת בהנחה שכיוון לצאת ידי חובת קידוש ! אך רוב האחרונים סבורים כי אחרי שתקנו אנשי הכנסת הגדולה את נוסח הקידוש (כפי שאנו אומרים כיום על היין) אין אדם יוצא ידי חובתו בתפילה אלא רק בנוסח שאנו אומרים על הכוס. דבר זה משתמע גם מדברי הרמב"ם (פרק כ"ט מהלכות שבת ),שהרי מיד לאחר שהוא קובע שהקידוש מדאורייתא , הוא כותב את נוסח הקידוש בדיוק כפי שאנו אומרים בערב שבת על כוס יין.

מסקנה : הקידוש בערב שבת על כוס יין – מדאורייתא .

נבדוק כעת לגבי עמידה או ישיבה בקידוש ?

מתוך דברי הרמב"ם (סעיף ז') "...וממלאהו יין ואוחזו בימינו ומגביהו מהקרקע טפח ...ומברך על הגפן. כלומר לדעת הרמב"ם הוא מסב על השולחן ,כלומר יושב ומברך אלא שמגביה מעט את הכוס מהשולחן ביד אחת .(כך גם לגבי הבדלה)


וכן אומר הרמ"א : שאפשר לעמוד בקידוש , אבל טוב יותר לשבת ושתי סיבות לדבר : (א) קידוש הוא במקום סעודה – לכן הוא צריך להיות במקום ובצורה שהוא אוכל וכמו שהוא אוכל בישיבה כך עליו לקדש בישיבה . (ב) עיקרון הקביעות בא לידי ביטוי דווקא בישיבה ולכן יש לקדש בישיבה .

וכן פוסק הרה"ג משה פיינשטיין , שמלכתחילה רצוי לקדש בישיבה , מלבד "ויכולו" שאומרים בעמידה ! וכן לגבי יום טוב וכן לגבי הבדלה . (ראה תחומין כרך ו')

אלא שכיום משום מה אין אנו עושים כן , מרבית האנשים גם מקדשים וגם שותים בעמידה . יש אומרים שהדבר מבוסס על שיטת האר"י והקבלה .

אלא שלהלכה נפסק שיש לשבת ולא נהירא לי .

*הערה : מתוך הרמב"ם על מי ששכח להבדיל "...מבדיל והולך עד סוף יום שלישי..." המסקנה ששלושת הימים הראשונים של השבוע שייכים לשבת שעברה , ראה מסכת פסחים (דף קו עמוד א'), כמו שאמרו לעניין גיטין "...האומר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבת כותבים עד יום שלישי , אמר להם כתבו ותנו גט לאשתי קודם השבת , כותבים מיום רביעי עד שישי..." .

מכאן שבסעודת מצווה ,אם אומרים דברי תורה מפרשת השבוע , רצוי להתייחס לדרשת פרשת השבוע לפי הכלל האמור, כלומר עד יום שלישי פרשת השבוע שהייתה ומכאן ואילך זו שתבוא .

תקיעות שופר - לגבי תקיעה בשופר עיין בתורה תמימה לפסוק "...ובחודש השביעי באחד לחודש...יום תרועה יהיה לכם..." ספר במדבר , פרשת פנחס (פרק כ"ט , פסוק א)

מסביר בעל התורה תמימה : משום "זריזין מקדימים במצוות" הייתי צריך לתקוע בשחרית , אלא משום קשיים שנוצרו עם האויב (הרומאים) שחשב שיש בתקיעה בבוקר הכרזת מלחמה – דחו את התקיעות לצהרים (מוסף) .

נשאלת השאלה – אם כן מדוע כיום לא יתקעו בשחרית מהטעם של זריזין מקדימים במצוות ? אלא עונה התוספות שמכיוון שגזרו בעבר , הרי לא מקובל לשנות את הגזרה.

אבל עיקר התשובה היא : ש התקיעות העיקריות הם של מוסף ואותם יש לשמוע במעומד ומה שתוקעים בשחרית (אחר קריאת התורה), זה רק בכדי "...לערבב השטן שלא ישטין..." ובתקיעות אלו מותר ורצוי אף לשבת שכך כתב הרי"ף (פ"ד , דר"ה) בעניין התקיעות שקודם מוסף וזה לשונו "...המנהג הפשוט בסדר תקיעות של ראש השנה


בצבור כך הוא , אחר שקוראים בתורה יושבים כל העם ואחד עומד ומברך ותוקע..."

והסיבה היא : היות והברכה שמברכים לפני מוסף היא גם על התקיעות של מוסף והיות ועיקר מצות תקיעות שבתורה הם התקיעות של מוסף ושם חובה לעמוד , הנהיגו חז"ל שבתקיעות של שחרית ישבו כדי שיבדילו העם שאלו לא עיקר התקיעות לצאת בהם, שהרי עיקר מצות תקיעה היא במעומד וכאן (בתקיעות של שחרית) יושבים .

שאלה : למה אם כן לא נוהגים כך כיום ? ולמה לא הוזכר הדבר בשולחן ערוך ? ואדרבא הם קבעו לתקוע את כל התקיעות במעומד .

תשובה : כיום רוב העם בקיאים ויודעים שעיקר התקיעות הם של מוסף ולכן אין צורך לעשות את ההבדלה הזו בין תקיעות דמיושב (של שחרית) ובין תקיעות דמעומד (של מוסף) . על כל פנים המסקנה מנושא תקיעת שופר – שיש חובת עמידה בזמן התקיעות והרי הם דאורייתא !!! וראה גם במשנה ברורה (תקפה, ברכת השופר , סימן א') שם הוא משווה במפורש בין חובת העמידה של ספירת העומר לבין חובת העמידה בתקיעת שופר , שבעומר נאמר "...וספרתם לכם ..." ובשופר נאמר "...יום תרועה יהיה לכם ..." ומהיקש זה לומדים שגם תקיעות שופר במעומד.

סוכה : נאמר "...בסוכות תשבו שבעת ימים ..."

ספר ויקרא , פרשת אמור (פרק כ"ג , פסוק מ"ב) .

אומרים חז"ל כל מקום שנאמר הפועל "ישב" הכוונה לישיבה של ממש כמו "...וישבו לאכול לחם..." פרשת וישב וכן במקומות רבים אחרים ואכן אם אדם אכל בסוכה בעמידה או שהה בסוכה אבל לא ישב , הרי לא יצא ידי חובתו .

הרמב"ם : לכן פוסק הרמב"ם שבקידוש ליל ראשון בסוכה – יש לקדש מעומד ואח"כ ישב , כדי שתהיה הברכה "אשר קידשנו במצוותיו....ליישב בסוכה" עובר לעשייתה.

קריעת שמע - מיושב ואומרים חז"ל , היות וקריאת שמע היא מדאורייתא ומצוות (מדאורייתא ) צריכות כוונה מלכתחילה, אנו דורשים שהקורא את שמע ישב , בכדי שיוכל לכוון טוב יותר ולא תהיה עליו טרחת העמידה.

פרשת המלך בהקהל - במוצאי יום טוב ראשון של חג הסוכות ,בתחילת השנה השמינית (מוצאי שביעית), המלך היה קורא במשנה תורה, לפני כל העם שהתאסף במקדש


(ראה , דברים ,פרק לא , פסוקים י-יג) וזוהי מצות "הקהל".

נאמר במשנה בסוטה (פרק ז, משנה ח) "...חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת ...והמלך עומד ומקבל וקורא יושב ..." . עוד ראיה שמצוה מפורשת בתורה היא בישיבה.

*אומנם מסופר שאגריפס קרא בעמידה ושבחוהו חכמים , אבל הלא את הספר הוא קיבל בעמידה .

(אגריפס: אמו נכריה הייתה ולכן מה שאמרו לו "אחינו אתה , אחינו אתה " לא הייתה זו אלא חנופה שלקו בה גם חכמים ! ראה תוספות ,המאירי , ראה שם "אחינו אתה , אחינו אתה " וכן ראה בתורה תמימה לפסוק "...מקרב אחיך תשים עליך מלך..." ספר דברים, פרשת שפטים (פרק ט"ו , פסוק ט"ו )

* יש אם כן סברה לומר שמלכתחילה , כל מצוות התורה הם בישיבה - חוץ ממצוות מיוחדות שלגביהם יש לימוד שהם בעמידה .

נסכם בטבלה המצוה
 מעומד
 מיושב
 הערות
 
ספירת העומר
 +
 
 מתוך פסוק מפורש
 
תקיעת שופר
 +
 
 היקש מהעומר
 
ברכת המזון
 
 +
 ואכלת ושב - עת וברכת
 
קריאת שמע
 
 +
 חיוב דאורייתא
 
קידוש
 
 +
 כדרך אכילה
 
ברכת התורה
 +
 
 מפני האימה
 
ברכת כהנים
 +
 
 
 




נחזור חזרה לעניין ספירת העומר

השלמה למספר השלם הגדול

מצד אחד נאמר "שבעה שבועות תספור לך" שהם 49 יום ומאידך נאמר "תספרו חמישים יום" (50 ימים) הא כיצד ?

ראה בתוספות על הגמרא מנחות (דף ס"ה עמוד ב') וכן ברא"ש בסוף פסחים (סימן מ')

משום שדרך הכתוב כשמגיע המניין לסכום השלם פחות אחד , מונה אותו במספר העשיריות ואינו משגיח על חיסרון אחד ולכן גם כאן הכתוב מנה 50 אבל בפועל אנו מונים 49.

דוגמאות נוספות : לגבי מלקות נאמר : " ארבעים יכנו" , אנו לא מכים 40 אלא רק 39 (שוב ע"פ הכלל, השלם הגדול הקרוב הוא ארבעים, חסר אחד זה מה שמלקים בפועל)

היורדים מצריימה נאמר בפרשת ויגש "...כל הנפש לבית יעקב הבאה מצריימה שבעים.." הכתוב מציין 70 נפש אע"פ שבפועל ירדו רק 69 (ע"פ המניין שם) .

*אבל יש המעירים על הכלל של הרא"ש שהוא לא תמיד עובד.

דבר הנעשה בפטור מצטרף

השאלה היא מהכתוב "תמימות" , האם קטן שהגדיל תוך כדי ימי ספירת העומר (נהיה בר-מצוה) , האם הוא סופר בברכה או לא ? שהרי חיובו רק מגיל בר מצווה , אם כן אין לו "שבע שבתות תמימות" . (כמו נכרי שהתגייר תוך כדי הספירה שסופר בלא ברכה )

התורה תמימה מעיר בספר ויקרא ,פרשת אמר , (פרק כ"ג, פסוק ט"ו ) שאם קודם היה פטור אבל קיים , הרי הוא מצטרף . כגון קטן שהגדיל בספירה , שקודם ספר בלא ברכה (מטעם חינוך) מצטרף "לתמימות" , כמו נכרי שהיו לו בנים ואח"כ התגייר , שפטור ממצות פריה ורבייה אע"פ שבהיותו נכרי לא היה חייב בכל זאת אם יש לו בנים , הרי לאחר שהתגייר "מצרפים" אותם למניין המצוות שלו .

מסקנה : נראה אם כן שבר מצווה באמצע הספירה , יכול לספור בברכה ומקיים "תמימות" ויכול להוציא את הציבור כשליח ציבור.

תגובות
תגובה על: ספירת העומר – היבטים לתקופה ולהלכה - הדף ערוך בטוב עעם. אלא שיש טעות חמורה בציטוט מהרדב"ז . הרדב"ז היה מתגלח בניסן ובר"ח אייר, ולא היה מתגלח בכל חודש אייר. וראה שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרפז ד"ה תשובה שברור למעיין שם שלא התיר לגמרי הגילוח. / יל -> ninayoel @ bezeqint.net   [נכתב ב: 18:50:20  23.04.2006]
הודעה חשובה על: ספירת העומר – היבטים לתקופה ולהלכה / daian -> daian1 @ 013.net   [נכתב ב-11:46:05  20.02.2007]

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #30 ב- : יוני 07, 2008, 09:32:53 PM »
בס"ד

מיהו יפתח הגלעדי?
יפתח היה עם הארץ אשר אחיו הרחיקו אותו והוא הלך למקום אחר מהם והתבודד.
באותו זמן בני עמון החלו להציק לעם ישראל. אז חזרו בני שבטו אליו ביקשו ממנו שיצא בראשם למלחמה נגד עמון.
יפתח פנה אליהם ואמר: הרי עד עתה שנאתים אותי והרחקתם אותי. מדוע זה באתם עכשיו אלי?
הם הסבירו לו שהם טעו בו והם מבקשים ממנו מחילה ורק שיצא בראשם וינהיג אותם למלחמה.
לפני צאת יפתח הגלעדי למלחמה נדר נדר שאם ישוב מן המלחמה בשלום וינצח את בני עמון הראשון אשר יצא מביתו לקראתו הוא יעלה אותו לקורבן.
יפתח נדר נדר וזו הייתה טעות חמורה מאוד שכן היה עליו לקחת בחשבון שאולי כלב יצא לקראתו והרי אין מקריבים לקורבן אלא רק מן הבהמות או החיות הטהורות.
ויפתח יצא אומנם למלחמה וניצח, חלק מן האויב נהרגו והחלק הנותר נמלט ויפתח חזר מלא גאוה מן המלחמה. ומי שיצאה לקראתו הייתה ביתו היחידה אשר אהב.

כאשר שמעה בת יפתח את נדר אביה אמרה לו: אבי לא תוכל לקיים בי את הנדר שכן למדנו שאין מקריבים אלא מן החיות ובהמות הטהורות ולא בני אדם. ויפתח הרג מבני אפרים רבים רק משום שהם רצו להצטרף למלחמה והוא לא הסכים לצרף אותם וכך גרם לשפיכת דם נקי מישראל.
יפתח שלא ידע מה לעשות שלח את ביתו לסנהדרין בתקווה שאלו יתירו את נדר אביה. והיות ויפתח גרם לשפיכת דם נקיים, ה' גרם להשכחת ההלכה מחכמי הסנהדרין ואלו אמרו לבת שאין להתיר את הנדר של יפתח אביה.

חזרה הבת עצובה וביקשה מאביה ללכת עם חברותיה ולהתבודד עימן ולבכות על נעוריה על אחד ההרים.

אנשים רבים אשר שמעו את מעשה יפתח וביתו פנו אליו ואמרו לו שילך אל הכהן אשר היה באותם ימים. והוא פינחס הכהן. יפתח היה גאוותן מדי ולא הסכים ללכת אל הכהן שכן הוא שופט היה ורם מעלה וטען שהכהן פחות ממנו ועל הכהן לבוא אליו ולהתיר את נדרו, ואילו פינחס הכהן לא הסכים לבוא אל יפתח ולהתיר את נדרו בטענה שהוא כהן וחשוב ויפתח יבוא אליו.
ועד ששניהם מתדיינים ביניהם מי יבוא למי כבר נפטרה ביתו של יפתח.

יפתח נענש על ששפך דם נקי מבני אפרים ולכן ביתו נפטרה לאחר שנשכחה ההלכה שאין להקריב בן אדם.
ואילו פינחס הכהן חטא בגאוה ומאותו רגע נעלמה ממנו רוח הקודש והיה כשאר בני האדם.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #31 ב- : יוני 07, 2008, 09:50:35 PM »
בס"ד

לאחר שהתחלתי בהסבר על יפתח הגלעדי ומה היה חטאו הכתוב אומר כי נתפס בלשונו.
כלומר נדר על דבר בטל ולא עשה דבר בכדי להתיר את הנדר הזה.

אחד מאותם הרוגי מלכות (אני לא זוכר את שמו) היה גלגול של יפתח הגלעדי. ועל מה נתפס אותו קדוש והיה בין הרוגי מלכות?
תשובה: גם הוא נתפס בלשונו. ממש כמו יפתח הגלעדי.

הרוגי מלכות הם כל אותם יהודים אשר נהרגו בידי גוי רק על היותם יהודים ואין הבדל בין הרוגי מלכות מאותם העשרה שביניהם היה רבי עקיבא ובין סתם יהודי אפילו בימינו אשר נהרג בידי גויים.
יש היכל מיוחד הנקרא בשם:
היכל הרוגי מלכות שאין כל בריה יכולה לראות את אותם הרוגי מלכות.
כתוב שלקב"ה ישנו כביכול מעיל מיוחד הנקרא בשם: פורפירה וכל יהודי אשר נהרג על ידי גוי השם שלו נרשם במעיל הזה וכאשר יתמלא המעיל בכל השמות ההרוגים אז יבוא משיח והקב"ה יעשה נקמה בגויים.
בין הרוגי מלכות ישנם שני אחים הנקראים בשם: הרוגי לוד. אלו הם שני אחים אשר פעם נמצא הרוג של גוי ובא המושל אל המקום בה גרו יהודים ואמר לאנשי המקום שאם הרוצח לא יסגיר עצמו להם, הוא יוציא להורג את כל יושבי המקום.

החליטו שני האחים להסגיר את עצמם ורק על מנת להציל את שאר יושבי המקום.
בא המושל ושאל את שני האחים: מדוע הרגתם את הגוי?
שני האחים אמרו כי הם לא הרגו אבל היות ויצאה הגזירה על כל יושבי המקום לכן החליטו להקריב עצמם בכדי להציל את שאר תושבי המקום. והם נפטרו ביסורים בידי הגויים.

ועדיין נשאלת השאלה:
אם כל הרוג יהודי מגיע להיכל הרוגי מלכות, האם כל היהודים ההרוגים נמצאים שם באותה דרגה רוחנית, או שמא ישנו הבדל ביניהם?

אם כן כל יהודי אשר נהרג על היותו יהודי אפילו בחייו לא שמר מצוות זוכה להיכנס באותו היכל, אבל לא כל הרוגי מלכות יזכו ליהנות מאותו אור רוחני וכל אחד כפי מעשיו בעולם הזה.
מי שלמד תורה ושמר מצוות בחייו יזכה לעינוגים רוחניים יותר מאשר הרוג יהודי שלא שמר מצוות בהיותו חי בעולם הזה.

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #32 ב- : יוני 08, 2008, 04:06:18 AM »
בס"ד

מתוך אתר מוריה

   חילוני שנהרג על ידי ערבים

שאלה:
כבוד הרב..
אומרים שכאשר יהודי נהרג ע"י ערבי אז הנשמה שלו עולה לגן עדן. מצד שני אומרים שאם מישהו חטא אז הוא יקבל את עונשו לאחר שימות( גן עדן/ גיהנום). שאלתי היא: אם מישהו חטא בעולם הזה והוא מודע לחטאיו ואח"כ הוא נהרג ע"י ערבי אז האם הוא מקבל את עונשו על העברות שעשה בעולם הזה?




תשובה:
בס"ד

הגמרא בתלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י/ב מספרת על בנו של רבי יהושע בן לוי שחזר מהעולם העליו וסיפר

"ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מאן נינהו? (מי הם) אילימא רבי עקיבא וחבריו? משום הרוגי מלכות ותו לא? פשיטא בלאו הכי נמי (אם מדובר על רבי עקיבא וחביריו הרי גם בלי היותם הרוגי מלכות היתה מדרגתם גדולה) אלא הרוגי לוד (אלא ההכרזה הזו באה על הרוגי לוד).

ומיהם הרוגי לוד?
מסביר רש"י שהם שני אחים
"לוליינוס ופפוס אחים שהרגם טורנוסרופוס הרשע בלודקיא כדאמרינן במסכת תענית (דף יח) על ידי גזירה שנגזרה על ישראל להשמיד על שנמצאת בת מלך הרוגה וחשדו את ישראל עליה ועמדו האחים הללו ואמרו מה לכם על ישראל אנו הרגנוה"

הרי לך שמדובר על שני אחים ספק יהודים ספק לא - בכל מקרה נקראים בשמות של נכרים ובסיפור המובא בתענית כתוב כי הם אומרים לטורנוסרופוס שמגיע להם עונש על החטאים שלהם. זאת אומרת שהם לא היו במדרגת רבי עקיבא וחביריו ואף על פי כן
"אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן".

ובזה תשובה לשאלתך שלא רק שמיתתו היא כפרתו על כל חטאיו. ולא רק שהצער והכאב העצום הם הם מכפרים עליו.
אלא שהזכות העצומה שבאה לעולם על ידי מסירות הנפש שלו מאפילה על כל חטאיו שנמחקים ברגע אחד ועולים מעלה מעלה עד שאיננו יכולים להשיג במה מדובר כלל.




 התשובה נענתה על ידי: הרב שמואל אליהו
ברכה והצלחה

אור הגנוז

  • אורח
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #33 ב- : מרץ 26, 2009, 02:14:36 PM »
בס"ד

חידוש נפלא ששמעתי מפי הרב מוצפי שליט"א:

הרב דיבר על מכירת יוסף ועשרת השבטים שנגזר עליהם למות במיתות משונות. והכל היה בשל מכירת יוסף.
בפועל השתתפו במכירת יוסף רק 9 שבטים שכן יוסף לא מכר את עצמו ובנימין לא השתתף ואילו ראובן רק יעץ לשים את יוסף בבור על מנת להשיב אותו אל אביו יותר מאוחר. וכל 9 הרוגי המלכות היו גלגול של 9 השבטים.

ולמה נהרג גם רבי עקיבא? משום ששיתפו גם את השכינה וכנגדה נהרג גם רבי עקיבא.

אם כן במי התגלגל ראובן אשר יעץ לאחים שלו לשים את יוסף בבור?
מעשה ברבי אליעזר הגדול אשר ישב ולמד עם חבריו, וחבריו הרחיקו אותו והלך מרוב עוגמת הנפש שנגרמה לו וישב בבור. חבריו ידעו ברוח הקודש כי הוא גלגול של ראובן ועליו לתקן את העוון של עצתו להשליך את יוסף לבור ולכן עזרו לו לתקן את העוון בכך שהרחיקו אותו מעליהם והלך וישב בבור, מידה כנגד מידה.

ומנין לומדים שרבי אליעזר הגדול הוא גלגול של ראובן?
ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן כי אמרה כי ראה יהוה בעניי.

אותיות "ראה"- הן אותיות ראשונות של המילים: רבי אליעזר הגדול

אין מלבד השם

  • בנים
  • שותפים בפורום
  • *****
  • הודעות: 213
  • הערכה: +0/-0
    • ראה פרופיל
בעניין: שירשור דמויות מהתנ"ך
« כתוב תגובה #34 ב- : מרץ 26, 2009, 03:51:01 PM »
בס"ד

פה מפיק מרגליות,
נפלא ביותר חזר וברוך

חודש טוב השם טוב :)