Welcome, Guest. Please login or register.

כתב נושא: סיפורים על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל  (נקרא 2294 פעמים)

DL2000

  • מנהל בצוות הפורום
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 3944
  • הערכה: +0/-0
  • אין עוד מלבדו . מצווה לאהוב כל יהודי !
    • ראה פרופיל
בס"ד

סיפורים על רבי אריה לוין זצ"ל


*פעם בחול המועד סוכות ראו את רבי אריה מהלך באחת משכונות ירושלים. שאל אותו אחד האנשים מה עושה הרב בשכונתנו? ענה רבי אריה נוהג אני בחול המועד לבקר את האלמנות, נשותיהן של הרבנים. כל ימות השנה האלמנה טרודה בעבודתה ואין היא מרגישה בבדידותה אבל בחול המועד כאשר כולם חוגגים ואינם עובדים אזי מרגישה האלמנה בבדידותה ונזכרת בימים הטובים שכולם היו באים בחג לבקר את בעלה הרב כשעוד היה בחיים, והבית היה הומה ממבקרים והשמחה היתה שרויה בו. ואילו כעת היא יושבת בודדה וגלמודה וימי החג נהפכים לה לצער והכאב גדול. לכן מקפיד אני לבקר ולעודד את האלמנות דוקא בימים אלו.


פעמים רבות באים אנו לנחם או לעזור לאנשים עם צרות אבל מהר מאוד שוכחים אותם ואנשים אלו נשארים עם הקשיים, החוכמה היא להתמיד בעזרה וכל הזמן לראות אם השכן או הידיד או תם אדם אולי זקוק לתמיכה בממון או סתם לשוחח עמו ולעודדו. את זה ניתן ללמוד מרבי אריה שהבין את נפש האחרים וידע מתי קשה להם והם זקוקים לעידוד.

*בכל ראש חודש היה נוהג רבי אריה ללכת לבית חולים לחולי נפש ולמסור חבילה לאחד החולים.
פעם אחת נלווה אליו בנו ושאל אבא מה הקשר המיוחד שלך לחולה זה דוקא? ענה רבי אריה: פעם באתי לבקר בבית חולים זה וראיתי את אחד החולים שהוא מוכה וחבול, שאלתי את החולים מה קרה לו והם הסבירו לי שלפעמים החולי נפש משתוללים והמטפלים שלהם נאלצים לתפוס אותם בכוח ולפעמים אף מכים אותם, אולם את מי שיש לו קרובי משפחה הם לא מכים מחשש שהמשפחה תתלונן. לחולה הזה אין קרובי משפחה ולכן הוא מכים אותו הרבה מבלי חשש. כששמעתי זאת, ניגשתי אל המטפלים ואמרתי להם שאני קרוב משפחה של אותו חולה ושיתייחסו אליו יפה. מאז אני מקפיד לבוא פעם בחודש ולמסור חבילה לחולה הזה שהוא "קרוב שלי" ואני מתפלל לשלומו, ואכן האחים החלו להתייחס אליו בכבוד.

רבי אריה קיים כאן מצוות ביקור חולים גם בעזרה רוחנית- עידוד לחולה, גם חומרית- הביא מצרכים לחולה, וגם בתפילה שהתפלל להחלמתו של החולה.

*כאשר ד"ר יצחק רפאל היה סגן שר הבריאות הוא ביקש שמכונית מהמשרד תבוא בכל יום לרבי אריה ותסיע אותו לביקורים שהיה עושה בבתי חולים (רבי אריה כבר היה זקן והיה קשה לו ללכת ובכל זאת בכל יום היה טורח והולך ברגל לבתי חולים).
רבי אריה סירב ואמר: " זקן אני וקשה לי כבר ללמוד, המעט שנשאר לי זה מצוות ביקור חולים, מעדיף אני ללכת ברגל ולזכות בשכר של הפסיעות".

*השלטונות הבריטיים שהיו בארץ לפני קום המדינה, ביקשו מרבי אריה שבזמן שהוא מבקר את האסירים היהודים יבקר גם את האסירים הערבים משום שראו שביקוריו של רבי אריה מעודדים ומרגיעים את האסירים. רבי אריה הסכים שהרי "חביב אדם שנברא בצלם".
אין עוד מלבדו

תן חיוך - שיהיה שמח על הלב !

DL2000

  • מנהל בצוות הפורום
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 3944
  • הערכה: +0/-0
  • אין עוד מלבדו . מצווה לאהוב כל יהודי !
    • ראה פרופיל
בעניין: סיפורים על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל
« כתוב תגובה #1 ב- : ינואר 05, 2012, 10:13:38 PM »
בס"ד

עוד סיפור על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל

ערב סוכות הגיע למאה שערים ונכנס לאחת החנויות שעברה הסבה לסוכות ומוכרות במקום ספרים ארבעת המינים. נכנס לחנות רבי אריה לוין והמוכר מסר לו אתרוג וללא בדיקה הכניס אותו למעיל הארוך של הח'ליטל מה שקוראים ויצא החוצה.

וחיים באר שראה את הדבר התפלא מאוד ונטפל לאריה לוין שהכיר אותו ואמר לו – כל צעיר פה בודק את האתרוג בזכוכית מגדלת ואתה הכנסת את זה לכיס המעיל ללא בדיקה?
 
אמר לו רייב אריה לוין – יש שני הידורים שכתובים בתורה: אחד 'והדרת פני זקן' ואחד 'פרי עץ הדר' ומוכנים להוציא על זה הרבה כסף וזה יפה מאוד.
 
אני לקחתי על עצמי את ההידור של 'והדרת פני זקן' ואני ממהר מכאן לבית החולים למצורעים בטלבייה ושם אני מהדר את 'והדרת פני זקן' ואני לקחתי על עצמי את זה, ואני מקווה שאני עושה את זה באמת ובאמונה.
אין עוד מלבדו

תן חיוך - שיהיה שמח על הלב !

DL2000

  • מנהל בצוות הפורום
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 3944
  • הערכה: +0/-0
  • אין עוד מלבדו . מצווה לאהוב כל יהודי !
    • ראה פרופיל
בעניין: סיפורים על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל
« כתוב תגובה #2 ב- : ינואר 05, 2012, 10:17:16 PM »
כבר בחייו היה רבי אריה לוין זצ"ל, "אבי האסירים" (או בכינוי המוכר יותר "רב האסירים"), לאגדה. סיפורים רבים הלכו סביב טוב ליבו, ענוותנותו, צדקתו וצניעותו. הם הסתירו והאפילו על פן נוסף באישיותו, תלמיד חכם בעל היקף ידיעות עצום ורב, ואיש אמונם של גדולי ישראל אשר רחשו לו כבוד והערכה רבה. בחייו עשה הכל כדי להסתיר ולהצניע את גדלותו, אך בצוואתו לצאצאיו (קטעים מודגשים בגוף המאמר) הוא מדריכם באורחות חיים, חושף מעט מעולמו הפנימי כדי שדבריו יתקבלו על ליבם, ומבקש מהם ללכת בדרכים אותן סלל, ולעיתים מתוך מסירות והקרבת כל אשר לו למען הזולת. יהיו שורות אלו לעילוי נשמתו הטהורה אשר נלקחה לשמי רום ביום ט' ניסן תשכ"ט.
רבי אריה שהכרתי היה אדם מורם מעם. מידותיו הנפלאות, אצילותו ועדינותו, ועל כולם הענווה - היו כשל אחד הגדולים.
מעולם לא פנה לאיש לבקש דבר-מה עבורו. גם בתקופות שהיה דחוק ביותר לא ביקש מאומה, ואף לא קיבל מאחרים. הסתפק במעט שבמעט, והיה שמח ומאושר שיכול לעבוד את בוראו.
"תמיד הייתה מגמתי להשריש בליבי אמונה חזקה בהשגחה פרטית... התאמצתי להשריש בליבי מידת הביטחון לפי מיעוט שכלי, כי כל מי שיש בו מידת הביטחון בידוע שיש בו מידת האמונה, שאין אדם בוטח אלא במי שמאמין בו... לא דאגתי הרבה על איזה הפסד חלילה, 'הודו לה' כי טוב' שגובה חובו בטובתו..."
ברבי אריה התקיים הפסוק "חכמת אדם תאיר פניו". היה לו מאור פנים וטוב שהקרינו על כל מי שבא עמו במגע. אני זוכר בעת אירוסי בתנו הבכורה, הזמנתי כמובן את רבי אריה זצ"ל. משום מה נתמהמה, והמחותנים היו מעט קצרי רוח (הם לא הכירו אותו), ולא הבינו מדוע אני ממתין ומעכב את התנאים. אך משהגיע רבי אריה זצ"ל ונעמד בפתח, באחת חשו הכל כי אישיות מיוחדת בא להשתתף עמנו, וכל הטרוניות הפכו לדיבורי התפעלות והערכה, כאומר מאור פניו היו ביטוי לחכמתו הרבה.
ירושלים, חורף תש"ז 1946
המתח בין הדעות השונות בקרב יהודי הארץ ביחס אל הכובש הבריטי היה גדול, והפערים האידיאלים גרמו לחילוקי דעות קשים שעברו למעשים, כאשר הוסגרו אחים לידי האנגלים על ידי מוסדות הישוב. בכ"ג באדר נתפסו בירושלים, בעקבות הלשנה, רבים מאנשי האצ"ל. גם אני נתפסתי ונלקחתי לבית המאסר בירושלים - "הקישלה" המפורסם.
באותם ימים ילדה אשתי את בתנו הבכורה, ואני בבית הסוהר. האנגלים לא הודיעו על כך לאיש, ומשפחתי מאוד דאגה. כיוון שעברו מספר ימים ולא יצרתי כל קשר, היו בטוחים כבר שאני פצוע או חלילה אף...
ביום שישי הופיע לפתע רבי אריה ב"קישלה".(כידוע, התייחסו אף השלטונות הבריטיים אל הרב בהערכה רבה, ובמקרים רבים היה היחיד שאפשרו לו להיפגש עם האסירים. גם האסירים היהודיים שהוצאו להורג היה רבי אריה זה שפגש אותם אחרון).
היה זה יום שישי קצר, ורבי אריה נחפז אל בית חותני כדי להודיע להם כי פגש בי בכלא (הוא ידע כי אין הם יודעים עלי דבר), כאשר הודיע לו כי ד"ש זו חשובה להם, הופיע בפתח הבית ממש לפני שבת, ואמר: "פגשתי את יצחק. הוא ב'קישלה' בריא ושלם", ונעלם. חמותי הייתה משוכנעת כי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו בא לבשר לה את הבשורה...
"כידוע, החזקתי במצווה לבקר את אחינו הנדכאים בבית הסוהר המרכזי וב'קישלה' משנת תרפ"ז (1938) בכל שבת ויום טוב. לא עצרני אף פעם גשם ושלג, קור וחום, במסירות נפש ממש".
הבורח מן הכבוד
רבי אריה קיים בעצמו "הבורח מן הכבוד" ועשה זאת בכל כוחו. משרצו להעניק לו תואר יקיר ירושלים – סירב. רבים וטובים הפצירו בו שיסכים, אך הוא סירב ולא נימק מדוע.
"ראיתי והתבוננתי כי אינו כדאי להשתדל להשיג משרה לדחוק את השעה. כי בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך. ומשלך יתנו לך..."
פעם שאלתי אותו, וברגע של גילוי לב ענה לי: "אין פותחים חלון בבית אפל" (כוונתו, כי כאשר הבית אפל, אי אפשר לראות את חסרונו, הרי חשוך בבית. אך כשיפתחו בו את החלון והאור יגיע, יראו את כל החסרונות...) כזה היה רבי אריה בענוותנותו וצניעותו, בטוח היה שאינו ראוי לכך, ואדרבה הדבר רק יגלה חסרונותיו ברבים.
"התאמצתי תמיד להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ותיכף ומיד התפללתי שלא ייענש שום אדם בסיבתי..."
 
* * *
עוד סיפור על גדולתו של רבינו שלא סופר עד היום:
כאמור לעיל, אי אפשר היה לשכנע את רבי אריה זצ"ל לקבל משהו שיקל על בית מגוריו, כפי שידוע ומסופר בספרים. זכור לי פעם אחת שיצא מגדרו, אבל כמובן לא עבורו, אלא עבור הישיבה. רבינו גר בחדר קטן בבניין ישן בישיבת "בית אריה". הישיבה נמצאת למעלה בראשותו של הרב הגאון אליעזר פטצינסקי שליט"א, חתנו של רבינו. הישיבה קיימת עד היום במקומה.
מאחורי הישיבה היה חדר שבו היה גר בחור רווק, ובאחד הימים בא הבחור לרבינו בהצעה, שמוכן לעזוב את החדר, ושישלמו לו דמי מפתח. רבינו לא הסכים, וגם לא היה בידו סכום כסף, וגם לא רצה לבקש ממישהו כסף לדמי מפתח.
ביום י"ב באב תשכ"ז כשבאתי להתפלל מנחה גדולה אצל רבינו, אמר לי: "אדבר איתך בעניין חשוב אחרי מנחה". התיישבנו ליד השולחן, ורבינו נתן לי מפתח, ואמר לי: "אתמול בערב בא הבחור אלי, ושם את המפתח של החדר על שולחני, והבחור אומר לי: 'פיניתי את החדר, ואיני רוצה דמי מפתח', והבחור מבקש ממני מחילה. אמרתי לבחור שלא היה שום תרעומת עליו והודיתי לו, וברכתי אותו. והנה המפתח. ואני מבקש ממך לטפל בעניין שאני רוצה לצרף את שטח החדר, ולהגדיל את אולם הישיבה".
קיבלתי את הצעתו, וליבי מלא שמחה שאזכה לעשות את העבודה הזאת. למחרת פניתי למשפץ, ר' משה חמוי, לבצע את העבודה. מר חמוי אמר לי: אני מאושר לעשות את העבודה במקום קדוש זה בישיבה של רבי אריה, ואתה תשלם לי רק על העבודה היומית ולא בקבלנות, כדי שיעלה פחות.
הבאתי את חומרי הבניין הנחוצים, והוא הביא פועלים, והתחיל. ביקשתי ממנו ארבע מסילות ברזל לתמיכה בתקרה אחרי שהוציא את הקיר שהפריד בין הישיבה לחדר. ומר מזרחי שאל אותי: "מה, נהיית קבלן?" ואני בתומי עניתי לו שהמסילות עבור שיפוץ בישיבה של רבי אריה. כששמע את דבריי, מיד קרא לשני פועלים להכין את המסילות ושלא יהיה בהם חלודה, ומיד העמיסו את המסילות על הטנדר שלו. מר מזרחי לא רצה לקבל תשלום בשום אופן, ואמר לי: "אני מודה לך שזיכית אותי במצווה גדולה כזאת עבור ישיבתו של רבי אריה". אחרי זה פניתי למר חיים רונדל ז"ל, שהיה נגר. כששמע שמדובר בישיבתו של רבי אריה מיד הלך אתי לישיבה, לקח מידות, ובמשך יומיים כל עבודת הנגרות הורכבה לשביעות רצוני. וכך היה עם הריצוף. ניגשתי לרצף הידוע בשכונה, רבי סעדיה. הוא טרם שמע אותי, וכבר אמר לי: "אין לי זמן, אני תפוס". לא ויתרתי ואמרתי לו: "זה לישיבה של רבי אריה". כשהוא שמע, מיד פינה זמן, ותוך יום וחצי סיים את עבודתו, ולא לקח תשלום כלל. "זאת זכות", אמר לי, "לעבוד בשביל רבי אריה".
הלכתי לבית החרושת למרצפות של ר' דוד גוטליב ז"ל, ותוך שעתיים המרצפות היו בישיבה. וזכור לטוב ר' ישראל וטנשטיין ז"ל שעזר הרבה בעניין. כל אחד מהנ"ל ביקשו לעשות עבור הישיבה של "בית אריה".
"הייתי נזהר מאוד מאוד מבלי להיות כפוי טובה חלילה למי שהטיב עמי, כמו שאמרו חז"ל: 'כל הכופר בטובתו של חברו כאילו כופר בטובתו של הקב"ה', ואמרו במדרש רבה שמות: 'הפותח פתח לחברו – את נפשו חייב ליתן עליו', וזאת עמדה לי. הרבה למדתי מידת הכרת טובה מאחיי היקרים אסירי ציון שיחיו..."
שבוע לפני ראש השנה נגמרה ונשלמה העבודה, ובאתי להגיד לרבינו שנשלמה העבודה. וכבר היה לו קשה לעלות במדרגות, ואני תמכתי בו, ועלינו ביחד לישיבה. שמחה גדולה הייתה נסוכה על פניו כשראה שנשלמה המלאכה.
שמו הלך לפניו, וכולם רצו לזכות לעשות משהו עבור רבינו זי"ע.
ישיבת "בית אריה" ב"ה קיימת עד היום באותו מקום, שכונת משכנות, רחוב רבי אריה, ירושלים. וזכותו של רבינו תמיד תגן עלינו.
"לא תתערבו חלילה וחס בשום מחלוקת שבעולם, ואל תחזיקו במחלוקת אפילו לשם שמים..."
* * *
סיפר הגאון הרב זילברשטיין שליט"א חתן נכדתו:
"פעם, בעת שהרב מסר שיעור, הגיע אליו הנשיא זמן שזר ז"ל, וביקש לדבר עמו. משנכנס שליחו ומסר את הבקשה, ענה הרב: "אני עוסק כעת בלימוד תורה. אם מדובר בנושא שדוחה תלמוד תורה, הנני מוכן, אך אם לא, בבקשה לדחות את הפגישה למחר".
ואכן, הנשיא נסע, ולמחרת התברר הסיפור הבא:
מאחר והיה טקס של חנינה לאסירים שבו השתתף נשיא בית המשפט בארצות הברית, הוא פנה לאחד האסירים, ושאל אותו: "האם אתה תמשיך לגנוב בעתיד?" האסיר חשב רגע וענה: "רק דבר אחד (או פעם אחת). אני צריך "להשיג" לרב לוין שעון, כי אין לו שעון"!
לפליאתו של האורח הסביר האסיר כי הרב אריה לוין לימד אותם בכלא על מידת האמת, ודבריו כל כך חדרו לליבו, שהוא החליט לקבל על עצמו שלא לגנוב יותר כדי להימנע מהשקרים הנובעים מהסתרת והכחשת המעשה, וממילא לא יוכל יותר לגנוב. אבל הוא כל כך מעריך ומעריץ את הרב לוין, שהוא רוצה לתת לו מתנה שעון יד שאין לרב. האורח התפעל כל כך מהסיפור וביקש לפגוש את הרב לוין. הוא התלווה אל הנשיא שזר כדי לפגוש את הרב, ומכיוון שהדבר לא הצדיק ביטול תורה, דחה הנשיא את הביקור למחרת!
"כל אלו שהייתי קשור להם בחיי, בפרט לאלו שהתקרבו אלי בקרבת אלוקים והרגשתי בצערם ובסבלם, לא אשכחם, אם תהיה לי איזו זכות אחר י"ב חודש לבקש רחמים לפני כסא הכבוד..."
(באדיבות "עת לחשוב" כתב עת לחשיבה יהודית)
אין עוד מלבדו

תן חיוך - שיהיה שמח על הלב !

DL2000

  • מנהל בצוות הפורום
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 3944
  • הערכה: +0/-0
  • אין עוד מלבדו . מצווה לאהוב כל יהודי !
    • ראה פרופיל
בעניין: סיפורים על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל
« כתוב תגובה #3 ב- : ינואר 05, 2012, 10:28:16 PM »
בס"ד

     בשנת תש"ל, שנה לאחר הסתלקותו של רבי אריה לוין זצ"ל, כאשר הספר 'איש צדיק היה' החל להירקם במוחו של הסופר והרב שמחה רז, הוא הגיע לניו-יורק ונכנס ליחידות אצל הרבי מלובביץ'. נקבעו לו עשר דקות, כיתר המוזמנים. הוא נכנס פנימה בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, והציג את עצמו. הרבי אמר: "לפני זמן קצר, קראתי בשבועון 'פנים אל פנים' רשימה על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, פרי עטו של שמחה רז. האם אתה הוא המחבר?".
משהשיב לו שמחה רז בחיוב, ביקש ממנו הרבי שיספר לו על ר' אריה לוין.

שיחתם החלה בעמידה, ונמשכה כעשרים דקות. לאחר מכן, הרבי הציע שהם ישבו בסמוך לשולחנו. ואז ביקש מהסופר שיוסיף ויספר לו סיפורים על ר' אריה.

משחלפה שעה, נכנס לחדר המזכיר, כשהוא משתומם על התארכות השיחה. הרבי אמר: "הנח לו! אני ביקשתיו שיישאר". המזכיר יצא.

הרבי רכן אל הסופר ושאל: "יש לך עוד סיפור בשבילי?...".

חלפה שעה נוספת של סיפור אחר סיפור. הרבי התעניין אם ר' אריה כתב חידושי תורה. אותה שעה שמחה רז לא ידע עדיין שר' אריה אכן כתב, כבר בצעירותו, פירוש על כל המשניות. הוא השיב: "איני חושב שר' אריה הותיר אחריו דברי תורה, אבל חז"ל אמרו: 'כל הנפרד מחברו, אל ייפרד אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו'. אנו זוכרים את ר' אריה על-ידי סיפוריו ואורח התנהגותו. עבורנו, הוא היה בבחינת תורה מהלכת".

הוא הוסיף: "הנה, אנו נמצאים עתה בניו-יורק. אספר לך משהו שאמר לי ר' אריה על ניו-יורק: 'הברכה הראשונה של ברכות השחר היא 'ברוך אתה ה'... הנותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה'. ועל כך שואל ר' אריה: 'האם אין לנו על מה להודות לה', עד שאנו מודים לו על כך שנתן לתרנגול שכל לצעוק קוקוריקו?... וכי זוהי התפילה הראשונה הראויה של היהודי?!'. אלא אם נביא את התרנגול מירושלים לניו-יורק, מתי יקרא את קריאת הגבר: לפי שעון ירושלים או לפי שעון ניו-יורק? לפי שעון ניו-יורק! זה מה שאנו אומרים: ריבונו של עולם, תן לנו את השכל לומר את הדבר הנכון, במקום הנכון ובשעה הנכונה, כפי שאתה נותן לשכווי בינה להבחין בין יום ובין לילה'...". הרבי חייך בהתפעלות לשמע הקושיה והתירוץ.

שמחה רז הוסיף וסיפר כי לר' אריה היו באים החלכאים והנדכאים. פעם הגיע אליו שמש של בית-כנסת, וקבל בפניו: "איזה חיים יש לי! כל הזמן אני סוחב ספסלים ושוטף רצפות".



ר' אריה השיב לו: "מה אתה שח!? אתה יודע מי אתה?!". ענה האיש: "בוודאי! מי אני? שמש עלוב...". אמר לו ר' אריה: "מובא בתלמוד, משמֵת משה התמנה יהושע - זקנים שבאותו דור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה - אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה! גמרא זו אינה מובנת. האם ייתכן שחז"ל מדברים בגנות יהושע?! אלא במה זכה יהושע שהוא בא להחליף את משה? לא בגלל גדלותו בתורה, שהרי נאמר על עתניאל בן-קנז שהיה מפולפל ממנו בתורה, אלא כיוון שהיה מסדר את הספסלים בבית-המדרש, כלומר היה שמש! עולה אפוא שזקני הדור דיברו בשבחו של יהושע. וכוונתם היתה: אף אנחנו יכולנו להחליף את משה, אלא מה: התביישנו להיות שמשים! וכיוון שהתביישנו, לא זכינו לכך. זו כוונת הגמרא 'אוי לאותה בושה!'...".

הרבי התפעם מדבריו של ר' אריה, אחז בידו של שמחה רז ואמר לו: "זו הפעם הראשונה שאני שומע פירוש זה, והאמן לי כי זוהי אמיתותה של תורה!".

משחלפה שעה נוספת, נכנס המזכיר בפעם השנייה, ניצב מאחורי הסופר, והחל לגרד בגבו עם צרור המפתחות שהחזיק בידו, כדי לרמוז לו שהגיעה העת לסיים...

שמחה רז פנה לרבי ואמר: "באמת לא נעים לי. נקבעו לי עשר דקות, חלפה שעה, וכעת חלפה שעה נוספת. אבקש סליחה, עליי לצאת".

הרבי נעץ את עיניו הכחולות-עמוקות במזכירו, ואמר לו: "כבר ביקשתי ממך להניח לו, הרי אני ביקשתיו שיישאר!".

משיצא המזכיר מן החדר, רכן הרבי מול פניו של שמחה רז ואמר לו: "יש לך עוד סיפור בשבילי?..."

כך חלפו שעתיים וחצי של סיפורים על ר' אריה לוין, שהרבי שמע בשקיקה. השעה היתה כבר חמש בבוקר. רז, שהיה צעיר לימים, אמר לרבי: "בין מעלותיו של ר' אריה - שדלתו תמיד היתה פתוחה. לא היתה אצלו הגבלה של עשר דקות...". הרבי פרץ בצחוק מתגלגל כילד. רז הוסיף לסיום דבריו: "אתה האדמו"ר של החסידים. ר' אריה היה האדמו"ר של המתנגדים...".
אין עוד מלבדו

תן חיוך - שיהיה שמח על הלב !

DL2000

  • מנהל בצוות הפורום
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 3944
  • הערכה: +0/-0
  • אין עוד מלבדו . מצווה לאהוב כל יהודי !
    • ראה פרופיל
בעניין: סיפורים על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל
« כתוב תגובה #4 ב- : ינואר 05, 2012, 10:33:36 PM »
בס"ד

ועוד ...


כף זכות - עד כמה?


הגמרא מביאה במסכת שבת כמה סיפורים מופלאים על אנשים שדנו אחרים לכף זכות. יש השואלים - עד כמה? האומנם עלינו לאטום את עינינו ואת שכלנו אל מול המציאות כדי לדון לכף זכות?
כדי לדון לכף זכות אנו צריכים לעבור תהליך של ערעור בטחוננו בשיפוט שלנו את המציאות. אנו רואים מקרה, מנתחים אותו על פי הבנתנו את המציאות ומסיקים מסקנות מהנתוח. פעמים רבות מתברר לנו לאחר מכן, שלא דובים ולא יער... התסריט בפועל שונה לחלוטין ממה שחשבנו אנו.
נביא כמה דוגמאות הממחישות זאת, כדי להקל עלינו לדון לכף זכות.

סיפור ראשון, על ר' אריה לוין1:
אחד מתלמידי התלמוד תורה, ראוהו שהוא מפזר כספים, וכי מצוי בידו כסף רב.
מספר מנהל ת"ת "עץ חיים", הרב ניסן אהרון טיקוצ'ינסקי: "שאלתי לאותו נער: 'כספים אלה שבידך - מנין הם לך?' והוא משיב לי בתירוצים הרגילים: 'חסכתי, מצאתי' וכיו"ב.
"החלטתי להיוועץ ב"משגיח הרוחני" של הת"ת, ר' אריה לוין. קרא ר' אריה לנער וביקשו שיכנס לחדרו. משנכנס הילד, קיבלו ר' אריה באהבה ובחיוך, נטל את כף ידו של הילד ותוך כדי ליטופה אמר לו: 'אני מכירך לא מהיום. יודע אני בך שאינך מסוגל להוציא דבר שקר מפיך, ואם כן גלה לי את האמת מניין לך הכספים הרבים? יודע אתה, מארה מצויה בממון - הכל חומדים אותו. אף אני חומד ממון, ולכולנו ישנה 'חולשה' לכסף וכולנו מורים היתר לעצמנו להשיגו ולו באיסור, אם תגלה לי האמת מניין לך הכספים, יסולח לך שהרי 'מודה ועוזב - ירוחם'.
"הדברים הללו שנאמרו לנער בניחותא ובקול שליו ורגוע, חדרו עמוק לליבו של הילד והוא גילה כי מדי פעם בפעם הוא שולח ידו בארנק אביו, נוטל משם כפסים ומחביאם...
"קראתי לאביו של הנער, סיפרתי לו את שגילה בנו, וביקשתיו כי יסלח לו.
"התחיל אביו של הנער לצעוק כנגדי: 'בבני אתם חושדים? והרי הוא צדיק'! 'כנראה שבאמת מצא ברחוב ארנק עם כסף ולכן הוא מפזרו, אבל שהוא יגנוב?!'
"כיון שכך, ביקשתיו שיסור יחד עימי לחדרו של ר' אריה, ובקשתי מר' אריה שיאמר לאב את שגילה לו הבן... משסיפר ר' אריה את הדברים לאשורם, השתטח האב על ריצפת החדר והחל לצרוח: 'אוי לי, הרגתי את חותנתי'!
"נדהמנו, ניסינו להרגיע את האב, אולם הוא ממשיך לבכות וליילל: 'אויה לי, מה עשיתי, רוצח אני'! לא הבנו על מה הוא שח ועל מה הוא בוכה מרות.
"הושיט לו ר' אריה כוס של מים וניסה בפעם נוספת להרגיעו ואו-אז גילה אותו אב: מביתנו נעלמו כספים מדי פעם בפעם. חשדי נפל על החותנת שהתגוררה עמנו, כי ידה בדבר והטחתי בה דברים קשים. נעלבה החותנת ואמרה כי חושד אני בכשרים... אולם כאשר הכספים נעלמו חדשים לבקרים, אמרתי לאשתי: 'עלינו לעשות סוף לעניין. כספים ממשיכים להעלם. הכיצד? בננו הקטן, הן צדיק וישר הוא. בך - אינני חושד, הרי יודע ומכיר אני אותך זה שנים רבות שמכלכלת את דרכיך ביושר ובאמונה, אין זאת אלא שידה של אמך במעל...
ועתה, עליך להחליט: היא או אני. אם היא לא תעזוב את ביתנו מייד, אזי אני עוזב את הבית...' נוצרה מתיחות רבה בבית ובלית ברירה נאלצה אשתי להכניס את אמה למושב-זקנים. למחרת היום נפטרה חותנתי... אללי לי, מה עשיתי?! מה גרמתי, הכיצד אוכל עתה להסתכל בפני אשתי?!
"בדי עמל עלה בידי ר' אריה להרגיע את האבא. הוא ייעצו שיעלה לקברה של החותנת ויבקש סליחתה ומחילתה על שחשד בה לשווא, אף הבטיחו שיקח דברים עם אשתו להפיס דעתה לבל תיטור לו איבה בגין מה שארע עם אמה. ואכן, פעם אחת ועוד אחת שוחח ר' אריה עם בני הזוג ועשה מאמצים רבים להפגת המתח שנוצר ביניהם וליישר את ההדורים, עד שהתפייסו...".

סיפורים מעין אלה יכולים לקרות חדשים לבקרים. לאדם יש מבט מסויים על המציאות, ועל פיו הוא מפרש את שקורה לו, ונוהג בהתאם. אין הוא מעלה בדעתו שיכולה להיות הסתכלות אחרת על המציאות. מן הסתם היה לאותו אב בסיס לחשדותיו. הכספים החלו להעלם סמוך להגעתה של החותנת, היא קנתה לעצמה בגד חדש באותה תקופה וכדומה. כל הסימנים הובילו לכך שהיא האשמה. האדם בטוח בכך עד כדי מוכנות לפרק את הבית - "או היא או אני", ואף כשנפטרה - לא נבהל. הן היא גנבה ממנו כספים. ואף על פי כן - האמת היתה אחרת. דווקא הבן בו כלל לא חשדו - הוא האשם.
יש כאן הדרכה הלכה למעשה. גם אם כל הסימנים מובילים לכך שאדם עשה מעשה מסויים - אין זה בטוח, וצריך לקחת זאת בחשבון.

סיפור נוסף מוסיף הארה בענין2:
סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א: מעשה בחתן שעמד תחת החופה ופרץ בבכי. הרב מסדר הקידושין היה הגאון רבי אברהם יעקב פאם זצ"ל (ראש ישיבת תורה ודעת). הוא קרא לחתן לחדר צדדי ושאל אותו: מה פשר הבכי הזה?
השיב לו החתן: "רובץ עלי חטא נורא", והתחיל לספר: "בהיותי נער הביא חברי לחיידר צעצוע יפה, חמדתי בו וגנבתיו מכיסו. הנער הזה מישמש בכיסו לאחר זמן ולא מצא את הצעצוע. הוא פנה לרבי המלמד, וסיפר לו שגנבו לו את הצעצוע. המלמד החליט לערוך חיפוש בכיסי כל התלמידים..."
ממשיך החתן ומספר: "אני ראיתי כי כלתה אלי הרעה והכנסתי את הצעצוע לכיסו של שכני מבלי שירגיש. הרבי חיפש עד שהגיע לילד הזה שהוא שכני ומצא בכיסו את הצעצוע. והכריז: "הנה הגנב של הכיתה"! הילד צעק: "זה לא אני! מעולם לא גנבתי ולא נטלתי את הצעצוע"! השיב לו הרבי: "אז איך הוא הגיע לכיסך? וכי יש לו רגלים"?
הרבי גם כתב מכתב להורי הילד והם נזפו בו קשות, ואמרו לו אתה מכתים את שם המשפחה כולה בגניבה. הילד הזה התחיל להתדרדר, ואט אט שמר את הטינא בלב עד שפרק עול, והנה השבוע הוא נשא אשה נוכריה רח"ל... והחטא כולו רובץ על כתפי, ולכן נפשי בוכיה, איך אני יכול כעת להתחתן עם כלתי בת ישראל לתפארת כאשר בגללי פרק חברי עול ונשא נוכריה?
הרגיעו ראש הישיבה הגרא"י פאם ואמר לו: נכון שאתה צריך לחזור בתשובה, על הגניבה ועל הטמנת הגניבה בכיס של חברך. אולם האשמה העיקרית מוטלת על המלמד! הוא הגורם העיקרי שלא האזין לתלמיד, ולבושות הגדולות שגרם לו, ולטינא הנוראה על הנער שצעק ואין לו מציל.


סיפור מדהים. מה המלמד אשם? והרי כל הדרכים מובילות לכך שהוא הגנב? וכי ניתן להעלות על הדעת שמישהו שם לו בכיס?
לא היתה לו כל סיבה לחשוב שהמציאות אחרת. לא היתה לו כל "קושיא" על המציאות, שהיה צריך לעשות "אוקימתא" - "הכא במאי עסקינן, שחברו שם לו בכיס". היה ברור לו שכך הם הדברים, עד כדי שהכריז ברבים: "הנה הגנב של הכיתה".
אפשר לשער את הרגשתו של הילד, שיודע שהוא חף מפשע, ומאשימים אותו בכך. פלא שהדרדר עד כדי כך? זה קשה מנשוא לילד!
מכאן עלינו ללמוד, שגם אם המציאות נראית לנו ברורה ביותר, אל לנו להאשים בגלוי את הילד.
ובכלל, אל לנו למהר ולשפוט את זולתנו. אדם מאחר לפגישה שנקבעה. הממתין לו מבין שלא אכפת לו, והוא מתמלא רוגז ועצבים, וכשמגיע סוף סוף מתברר שהכל היה סיפור פעוט ופשוט, ללא כעס וללא עצבים.
עלינו לדון לכף זכות. כיצד יכול אותו מלמד לדון לכף זכות? והרי הילד גנב?! מה עליו לעשות?
הצעד הראשון הוא, להבין שאל לו לעשות את "מסדר הזיהוי" בפני כל הכיתה. אולי יש הסבר אחר למציאות, שאתה לא חושב עליו כעת? אילו היה זה בנך - היית מוצא הצדקות רבות למעשהו. אם אתה עצמך היית הנאשם - היית יודע לתרץ את המציאות בק"ן תירוצים. עליך לדעת שיתכן שתירוצים אלה נכונים גם כעת. גם כלפי אדם אחר עליך להפעיל את יכולת הדמיון והתירוץ, ולדעת שאין לך ודאות בפירוש שאתה מעניק למציאות.
אילו זה היה נוגע אליו - היה מוצא הסבר, אבל ביחס לאחרים - קשה לנו לתאר מציאות אחרת. על כן ברור לאדם שמה שהוא רואה - זאת המציאות. אולם, אדם יכול לטעות, וכדי שהטעות לא תגרום להלבנת פנים - יש להימנע מלעשות זאת בפומבי.
על כן אין לעשות זאת ברבים. תגובתו של ר' אריה לוין מהסיפור הקודם היא דוגמא לדרך התמודדות, ומציאת האמת. אם היה המלמד מדבר עם הילד פנים אל פנים - אולי היה משתכנע שאין זו האמת ולא הוא הגנב?
במאמר מוסגר יאמר, שצריך להיזהר ביותר מבדיחות הפוגעות בילד או בתלמיד. בדיחה פוגעת או הערה צינית עלולה לפגוע ביותר, במיוחד כשהיא באה מפיו של ההורה או המחנך. יש להיזהר בכך ביותר.
אותו ילד, שהושם ללעג וקלס בפני כל הכיתה על לא עוול בכפו, צעק ואין מושיע לו - מה יכול לעשות? כיצד יכול הוא להמשיך ולנהוג בדרך ישרה?
עלינו לקחת מהסיפור את הלקח שלא לשפוט את זולתנו. לא למהר להאשים את הזולת. אם כבר אתה שופט - תדון לכף זכות.

וסיפור נוסף3:
הסיפור הבא ארע עם המרצה המפורסמת גב' בתיה בארג שתחי'. גב' בארג נולדה בברית המועצות לשעבר, לאביה אשר מסר את נפשו בקיום מצוות תחת המגף הקומוניסטי. בהרצאותיה ובסיפוריה היא מעבירה את עצמת הרוח שירשה מבית אביה. הסיפור הבא נולד בתוך כדי הרצאה.
היה זה לפני כחמש עשרה שנה - פתחה גב' בארג וסיפרה - בפעם הראשונה בה הרציתי בכנסי "שמירת הלשון". עם פתיחת ההרצאה התחלתי לספר ולהמחיש "אוזן שומעת" מה היא:
"אנשי הק.ג.ב. אורבים מעבר לדלת. על כל מילה שלא היתה צריכה להאמר - לפי שיטתם, כמובן - משלם הדובר מחיר יקר!"
אני עומדת ומדברת והנשים מאזינות. הן יושבות קרוב מאוד אלי, במקום צפוף וקטן. במה - כמובן אין, אני מדברת אליהן בגובה העינים.
"אם היינו מרגישות תמיד שלכל מילה שלילית יש מחיר - היינו חושבות הרבה מאוד קודם. היינו פוחדות לומר מה שלא צריך. הבעיה שלנו היא שהעונש על מילה מיותרת לא מגיע באופן מיידי. ברוסיה פחדנו לומר מה שלא צריך - הק.ג.ב. פעל באופן מיידי... והתוצאה היתה מוחשית מאוד!"
- - - "אנחנו לא צריכות את זה!" נשמע לפתע קול בחדר. היתה זו מאזינה שישבה קרוב מאוד אלי!
נדהמתי!!!
גב' בארג מצאה עצמה המומה. מה לא מצא חן בעיני המאזינה? היתה זו ההרצאה הראשונה שלה בכנסי שמירת הלשון, האם היא לא יודעת לדבר באופן מתאים? האם המאזינות מרגישות מאוימות מסיפורי ק.ג.ב.? מדוע "אנחנו לא צריכות את זה"? האם כולן כבר נצרו את לשונן מרע?
ממשיכה ומספרת גב' בארג: דפיקות הלב שלי נשמעו כמעט בקול רם. "מה פירוש?" הרהרתי. "היא לא צריכה את מה? האם עלי לקום וללכת? שמא להמשיך? מה אעשה?!"
ניסיתי להמשיך ולדבר כשאני מסתירה את המתחולל בקרבי. במשך כל ההרצאה - קרוב לשעה - הייתי נסערת, מתוחה ולחוצה. שאלתי את עצמי: האם זה בסדר שאני ממשיכה לדבר?!
וכמו כל סוף, מגיע לבסוף גם סיומה של ההרצאה.
ואז... מה קורה?
- - - "תודה רבה! מאוד נהנינו!" נשמע קול קצת מוכר. היתה זו לא פחות ולא יותר מאשר אותה אשה שהסעירה אותה בשעה האחרונה.
"רגע, אבל אמרת שלא צריך את זה" שאלתי.
"אני אמרתי?" התפלאה האשה ולא הבינה.
"את הכרזת בתחילת ההרצאה ש"אנחנו לא צריכות את זה", אז אם אינך זקוקה להרצאה מדוע את כעת מודה לי?"
"אה... אני אמרתי שאנחנו לא צריכות את זה" - אמרה והצביעה על המאוורר...
שתינו פרצנו בצחוק משוחרר... ואני למדתי המון!
בבית ספרתי לבעלי את שארע, אך בלי הסיומת. שאלתי כיצד היה עלי לנהוג.
"היה עליך לקום, לארוז את החפצים ו...לעזוב" פסק.
כשסיפרתי לידידתי את הסיפור - ושוב, ללא הסיומת - פסקה היא נחרצות: "היה עליך לומר בקול תקיף וחד משמעי, שאינו מותיר מקום להרהורים: 'אם ההרצאה אינה מוצאת חן בעיניך - את רשאית לעזוב את המקום'".

מה היה קורה לו הגיבה אותה מרצה כמו שיעצו לה?
השפיטה שלנו את המציאות איננה תמיד נכונה. יכול להיות הסבר אחר, "אוקימתא" אחרת למציאות.

לאחר שקוראים שלושה סיפורים כאלה, ראוי לנו ללמוד מנסיונם של אחרים. עלינו להיזהר מלשפוט ולסמוך בצורה מוחלטת על הראיה והשמיעה שלנו, ועל הפרשנות שלנו למציאות.

הוי דן את כל האדם לכף זכות - בלי גבולות, ובעז"ה ידונו אותנו לכף זכות.
אין עוד מלבדו

תן חיוך - שיהיה שמח על הלב !

DL2000

  • מנהל בצוות הפורום
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 3944
  • הערכה: +0/-0
  • אין עוד מלבדו . מצווה לאהוב כל יהודי !
    • ראה פרופיל
בעניין: סיפורים על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל
« כתוב תגובה #5 ב- : ינואר 05, 2012, 10:37:43 PM »
בס"ד

   והנה כמה דברים קטנים אודות גדלותו של ר' אריה לוין.

*בחור צעיר הגיע לביתו של ר' אריה והחל מספר לו אודות הבחורה שהוא נפגש עימה ומונה מעלותיה ומסיים ב "אבל".. "בת עניים" היא... ולכן אני מתלבט ואיני יודע מה לעשות, ענה לו הרבי "הרי לך עוד מעלה שנתברכה בה כלתך"...

* זוג צעירים החלו להיכנס בברית הנישואים ועלתה בידם במריבה, פנה הבחור אל ר' אריה ושאלו לעצה ולהשכנת שלום, לאחר שעלתה בידו, שיגר הבחור אל הר' סכום כסף נאות לצורך הישיבה, החזיר לו הרב את הסכום בתוספת מכתב ובו כתב:"עדיף שתוציא כסף למתנה לבת זוגתך ותפייס דעתה.."

* דיבר פעם הרבי על ליבו של בחור שיקום ויישא את גרושתו בשנית, "איני יכול" אמר הבחור "כי כבר נתתי מילתי לנערה אחרת..." השיב הרב שהוא מוכן לילך בעצמו ולהסביר את פשר הביטול לנערה, בלי משים נפלט מפיו של הבחור אינפורמציה אודותיה- "הבחורה יתומה היא"... מיד שמע זאת הרב ואמר אם כך אין מה לדבר כלל, היתומה פגועת נפש היא ואין מי שתתנה בו כאבה ומכאוביה, ותהיה לה קפידה יתרה אם יתבטל השידוך, קום ושא את היתומה לאישה...

וכמובן אי אפשר לגמור במשפט האהוב עלי, ר' אשת ר' אריה לוין כאבה ברגלה כשהלכו לרופא אמר הר' לרופא "הרגל כואבת לנו"- ובכך לימוד שיעור חשוב ב"אוהבה כגופו"...
אין עוד מלבדו

תן חיוך - שיהיה שמח על הלב !

DL2000

  • מנהל בצוות הפורום
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 3944
  • הערכה: +0/-0
  • אין עוד מלבדו . מצווה לאהוב כל יהודי !
    • ראה פרופיל
בעניין: סיפורים על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל
« כתוב תגובה #6 ב- : ינואר 05, 2012, 10:42:32 PM »
בס"ד

     ניחום אבלים של ר' אריה לוין זצ"ל
מאת יונה, פורסם בכ"ז אב תשס"ו (21/08/2006)

שמעתי את הסיפור אתמול בכנס התעוררות לזכר חיה מושקא ע"ה .
בדקתי בספר "איש צדיק היה"- יש שם סיפורים נפלאים,אבל הסיפור הזה לא מופיע שם.
סיפר הרב חננאל אתרוג שליט"א (מ"מ ראש ישיבת "שבי חברון"):
 
אביו נפטר כאשר היה ילד קטן מאד.
אמו היתה אלמנה צעירה מאד עם ארבעה יתומים קטנים.
בזמן שישבה שבעה הגיע הרב אריה לוין לניחום אבלים.
התיישב הרב מול האלמנה ופרץ בבכי,הוא מירר בבכי במשך דקות ארוכות.
היו אנשים שביקשו ממנו להפסיק לבכות,או לצאת החוצה,כיוון שהוא מצער את האלמנה במקום לחזק אותה.
אולם הוא נשאר במקום והמשיך לבכות. אחרי כעשרים דקות הוא קם ויצא,בלא שאמר אפילו מילה אחת !
 
לאחר זמן,סיפר הרב חננאל,אמרה אמו (זכרונה לברכה) כי האדם שניחם אותה באבלה יותר מכולם-
היה הרב אריה לוין זצ"ל,הצדיק הירושלמי.
אין עוד מלבדו

תן חיוך - שיהיה שמח על הלב !

DL2000

  • מנהל בצוות הפורום
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 3944
  • הערכה: +0/-0
  • אין עוד מלבדו . מצווה לאהוב כל יהודי !
    • ראה פרופיל
בעניין: סיפורים על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל
« כתוב תגובה #7 ב- : ינואר 05, 2012, 10:44:35 PM »
בס"ד

     סיפור: הרב אריה לוין שובר את העוצר בירושלים למען אסיר יהודי...
מתוך:
הלכה יומית מפסקי מרן הרב עובדיה יוסף שליט"א - פרשת השבוע - פרשת וירא

מעשה שהיה בירושלים לפני כשבעים שנה, בימי השלטון של הבריטים בירושלים, המעשה אירע עם הגאון הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל, שכידוע היה כרבם של האסירים. רבי אריה היה הולך לבקר חולים ואסירים בבתי חולים ובבתי הסוהר, בכדי לעודד את רוחם ולהיות עימהם בשעות הקשות. לילה אחד, הטילו הבריטים עוצר לילי, והיה אסור לאזרחים להסתובב ברחובות העיר. רבי אריה לוין לא שת לבו לעוצר, ויצא לבקר אסיר יהודי שהיה עצור "בקישלה", שהיה אז בית המעצר של המשטרה הבריטית בשער יפו בירושלים.

בדרכו לשער יפו, עצרו אותו שני שוטרים בריטים, אחד מהם יהודי והשני גוי, השוטר היהודי שהכיר את הרב ואת מעשי החסד שלו, רצה להתיר לו להמשיך בדרכו, והסביר לשוטר הגוי כי הרב הישיש אין לו כוונות זדון נגד השלטון, וכי כל מטרת הליכתו היא לעודד אנשים קשי יום חולים ומסכנים. אך השוטר הגוי לא הסכים לזאת, ופקד עליו לשוב מיד לביתו. הרב הסתובב לאחוריו, אך מצא דרך עוקפת בפירצת גדר צדדית, וניסה לעבור משם, אך גם שם תפסוהו שני השוטרים הנ"ל, כשהם רואים את הרב הישיש מנסה בכוחו הדל לטפס על הגדר כדי להגיע לקישלה. מיד קפץ השוטר הגוי, ולתדהמת הרב והשוטר היהודי, אמר לרב, בבקשה כבוד הרב! אתה יכול לעבור וללכת למקום חפצך! התפלא השוטר היהודי ושאל את חברו, מה הביא אותך לשנות את דעתך? ענה לו השוטר הגוי, בתחילה סברתי כי הרב עושה זאת למטרת ריווח כספי או טובת הנאה, ולכן לא התרתי לו, אך עכשיו כשראיתי את מסירות הנפש שלו, ואת הסיכון שלקח בכדי לנסות בכל דרך לבקר את העציר, הבנתי כי הדבר בנפשו וכוונותיו הם לשם שמים, שהרי יכול היה לפטור את עצמו בטענה שזו עת סכנה, ואין הדבר בידו, אך אם הוא מוכן לסכן את נפשו למען יהודי אחר שאין הוא מכירו כלל, ואין הוא מותר על רעיון הביקור, אכן איש קדוש הוא ולכן התרתי לו לעבור.
...
למדנו מי שרוצה לדעת אם הוא עושה רצון ה' מאהבה או בכוח, המבחן הוא בשעה שהוא פטור, כגון בשעת חולי או אונס הפוטר אותו מן המצווה, האם הוא שמח ואומר ברוך שפטרנו, או שהוא מרגיש צער, אמנם אני פטור, אך הפסדתי מצווה.
אין עוד מלבדו

תן חיוך - שיהיה שמח על הלב !

DL2000

  • מנהל בצוות הפורום
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 3944
  • הערכה: +0/-0
  • אין עוד מלבדו . מצווה לאהוב כל יהודי !
    • ראה פרופיל
בעניין: סיפורים על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל
« כתוב תגובה #8 ב- : ינואר 05, 2012, 11:00:32 PM »
בס"ד

    ועוד מעשה מדהים !

הרב אריה לוין זצ´´ל אחד מהצדיקים בדור הקודם היה מבקר אסירים בבתי כלא ומעודד את רוחם. פעם הוא הסביר מדוע הוא התחיל ללמד זכות על כל בן אדם וזאת בעקבות מקרה שקרה לו.

פעם אחת הוא השתתף בהלויה של אדם חשוב מאד, אחד מנקיי הדעת בירושלים, הרב אלעזר ריבלין זצ´´ל שהיה אדם שעשה חסדים, גזבר בבית אבות, גבאי צדקה, בעל גמ´´ח גדול, עוזר לנזקקים, מפורסם מאד, שבמשך עשרות שנים עשה חסדים,

היה לו חבר בשם ר´ שמואל קוק זצ´´ל והם היו חברים 30 שנה והוא היה החברותא שלו. תמיד בעניני צדקה וחסד עשו יחדיו למען הכלל דברים גדולים. כשנפטר ר´ אלעזר ריבלין השתתף בהלויה רבי שמואל קוק חברו. והנה איך שהתחילה ההלויה, רואה הרב לוין שהרב קוק חברו של הנפטר פורש, נכנס לחנות פרחים וקונה עציץ. הוא נדהם.

ברגע האחרון שניתן להתייחד עם החבר האמיתי שלך שהיית איתו רוב ימיך ומסע ההלויה רק מתחיל ואתה פורש לעיני כולם, נכנס לחנות פרחים וקונה עציץ? מה עם החסד של אמת האחרון שאפשר לעשות ולגמול עם הנפטר?הרב לוין לא יכל לעצור את רוחו ונכנס לחנות כדי לקיים מצות ´´הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ´´ (ויקרא יט יז).

אומר לו הרב לוין: ´´ילמדני רבי, מדוע בתחילת הלויה נכנסת לחנות פרחים´´? אמר לו ר´ שמואל קוק: ´´כידוע, אני מטפל במשך שנים במצורע ואמש הוא נפטר. הרופאים בבית החולים ציוו לשרוף את כל כליו ואת כל מלבושיו כיון שהצרעת מדבקת היא ובין החפצים שלו הם ציוו לשרוף גם את התפילין.

כשאני שמעתי שצריכים לשרוף את התפילין שלו באתי בדברים עם הרופאים הגוים ובקשתי מהם אם אוכל במקום שהם ישרפו לקבור את התפילין בתוך כלי חרס כמו מנהג ישראל, הם הסכימו אבל התנו תנאי, שעד שתים עשרה בצהרים אגיע לשם על מנת להכניס את התפילין בכלי חרס ולקוברם.

כיון שנתאחרה ההלויה והגיע הזמן שאני כבר חושש שלא אספיק להגיע ואז חלילה ישרפו את התפילין, נאלצתי לעזוב את הלוייה, להיכנס במהירות לחנות כדי לקנות את העציץ ולרוץ לבית החולים´´. אמר הרב לוין: מרגע שהתברר לי המעשה הזה, קבלתי על עצמי רק להצדיק את הבריות.

ואילו אנחנו היינו נוכחים שם, מי מאתנו היה מעלה על דעתו סיטואציה כזאת, שזה המקרה? מה היינו אומרים אנחנו לעצמנו כשהיינו רואים דבר כזה, מבלי לברר כמובן? קונה לעצמו פרחים, הא?!. סוף סוף נפטר ממנו, היינו מהנהנים, עם חיוך, כאילו הדבר ברור לנו, כי הכל תמיד ברור לנו, לא?!!.
אין עוד מלבדו

תן חיוך - שיהיה שמח על הלב !

ירושלמי

  • בנים
  • חברים חדשים
  • *****
  • הודעות: 49
  • הערכה: +0/-0
    • ראה פרופיל
בעניין: סיפורים על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל
« כתוב תגובה #9 ב- : ינואר 06, 2012, 03:19:11 PM »
וואו כמה שאני שמח שהוספתם עוד סיפורים ודברים על רבי אריה לוין,חסכתם לי וזכינו כולנו,שבת שלום