Welcome, Guest. Please login or register.

כתב נושא: סיפור קשה עם מוסר השכל חזק  (נקרא 1617 פעמים)

ישועה

  • ימלא פי תהילתך - כל היום תפארתך !!
  • משתמשת כבוד
  • שותפים מלאים בפורום
  • *****
  • הודעות: 2449
  • הערכה: +0/-0
    • ראה פרופיל
סיפור קשה עם מוסר השכל חזק
« ב- : יולי 28, 2009, 05:56:27 PM »
בס"ד

שעות צהרי הקיץ, מנצחות את מזגן חדר ההמתנה. בני הזוג, מחכים לתשובת הפרופסור, מומחה מס' 1 בעולם לפוריות. הזעת יתר, לא בגלל החום, בגלל התשובה המסכמת 5 שנות טיפולים אינטנסיביים בארץ ובעולם. "בלי ילדים, לא שווה כלום" חוזרת ואומרת האישה. 5 שנים, והעיסוק בנושא אחד, רוצים ילדים!

"הכנסו" נשמע הקול מאחורי הדלת הכבדה. בני הזוג גררו את עצמם בצעדים כבדים ומתוחים. מבחינתם, הצעדים הכי משמעותיים בחיים.

"אם יצמחו לי שערות על כף היד, את תלדי תינוק".

 פניהם חפו.

 האשה הבטיחה, שלא תחסוך שום דרך ושיטה, כדי להרות ולהוליד. לרחם שלי יש תפקיד, והתפקיד יתמלא!

            12 שנים לאחר מכן.

 הרבה סיבובים בעולם, הרבה טיפולים, הרבה כסף, הרבה דמעות.

                - חדר לידה –

דמעות התרגשותה, זולגות ללא הרף, הוא, נטוע קפוא במסדרון. בבית, חדר התינוק מוכן, גם הטיטולים והמוצץ.

האב ללא נסיון בחדרי לידה ובכל זאת לא מבין למה צריך תשעה רופאים בחדר אחד.

-         להטיס לחדר ניתוח – הוא שומע את אחד הרופאים צועק.

-         צוות חרום – צועקת המילדת במערכת הכריזה.

תוך כדי ריצתו לחדר, מבטו נפגש במבטי אישתו המוצאת בחופזה על מיטת גלגלים.
הם לא מצליחים לדבר, האשה מותשת, והוא המום. הוא שואל מה קורה, והרופאים עונים, "יש סיבוך קטן".

בקומה השניה, צבע הקירות ירוק, בהיר יותר, ומשרה אוירה רגועה, ושקרית. ברגע אחד, מבקש מנהל המחלקה מכולם, לצאת מהחדר, ורק הם נשארים, בני הזוג, בוכים, לא מבינים מה קרה. מנהל המחלקה, שעודכן כמה ציפו לתינוק זה, אומר להם בפנים זולגות אמפטיה, זה, או היא, או הוא, שניהם יחד, לא יצאו חיים מהסיפור הזה.

האישה לא מוותרת, לא מוותרת כלל. כל השנים, כל הצפיה, כל הדמעות, היא פוסקת, התינוק יחיה!
תחנוני בעלה לא הועילו, אף לא זכו להקשבה, "בלי ילדים, אין לי סיבה לחיות".

ברית המילה - המשתתפים לא יודעים האם לאחל "מזל טוב", לא מעיזים, להישיר מבט לעיני האב הטרי. האב, מנסה לברך את ברכות הברית,  אבל הבכי חונק, רק עכשיו הוא קם מה"שבעה". רב העיר ישב כ"סנדק", ובהחזיקו את התינוק, אמר בהתרגשות, אתה, תהיה צדיק, עוד תעשה הרבה נחת רוח לאמך. ברית משונה, אף אחד לא התלבש ל"ארוע", וכולם שם בכו, גם הקשוחים שבגברים.

הילד גדל, ומקבל את הטיפוח הכי טוב, הכי יקר. אביו מחנכו על דרך ישראל סבא, על ברכי המסורת, ולא חוסך חוגים, והעשרות.

הילד, נמשך לכיוונים אחרים, מתחיל לזלזל בלימודים, לזלזל באבא, הוא נמשך לפשע.

           מגיע ארוע "בר המצוה".

היה זה ארוע מוזר. זה התחיל בתור אזכרה, לאמא היקרה, שבמותה נתנה לילד את חייו. והמשיך כחגיגת בר מצוה. למחרת, הם הלכו לבית העלמין, להגיד תפילה, וקדיש. כל שנה, זה היה היום הקשה ביותר, עבור בעלה, יום של בכי, וכאב. השנה, זה היה קשה שבעתיים. הבעל, האבא, פשוט לא הצליח לשכנע את הבן המתמרד, להגיע לבית העלמין, ולהגיד קדיש, על מי שמתה במקומו. עזוב, שטויות, הוא ענה לו.

כנראה, שהאמא הצטערה עוד יותר. 17 שנה חיפשה אחר החינוך הטוב ביותר, 13 שנה מתחת לאדמה, למעלה בשמים, עוקבת, ודואגת  FF.

           

אקטואליה

מצויים אנו עתה ב"ימי בין המצרים", ערב תשעה באב. עם ישראל נוהג עכשיו במספר מנהגי אבלות,
על חורבן בית המקדש. אנו מקוננים על פעמיים, בהם בית המקדש נחרב, ועל כך שאיננו נבנה עכשיו.


על מה אנו מצטערים?

אז אם פתחנו חדשות היום, הבשורות לא ממש משמחות. כך היה גם אתמול בעצם, ובעצם התרגלנו כבר לשגרת העצב, השכול והשחיתות השלטונית. התרגלנו לשמוע על עוד מישהו שלקה במגפת הסרטן, ועל עוד תאונת דרכים קשה. התרגלנו לעולם מסואב. התרגלנו לזה שאנו מידי פעם ב"בעסה", וה"דיכי" היא עוד חבר טוב, שמבקר לעיתים קרובות.

פעם, בזמן קיומו של בית המקדש בירושלים, המצב היה שונה.

חטאים, נמחלו ע"י הקרבת קרבן בבית המקדש, וכל בקשה מאלוקים שביקשו בתוך בית המקדש, התמלאה. כן, היו זמנים, בהם לא היו חששות ודאגות,  ומצבי רוח רעים. היה זמן כל כך טוב, כל כך נפלא, כל כך שליו. לא היו בעיות כלכלה, ובעיות בטחון פנים וחוץ. המאזן האקולוגי לא איים, ולא היו סיבות להפגנות, ולמחאות.

קשה לנו היום, להבין עולם מושגים אוטופי, מושלם כדבעי. המצב הכללי, עשה אותנו מאוד צרי אופקים. מקסימום ריגוש בשבילנו היום זה, סרט, או נצחון הפועל ישראל על ביתר גרמניה, או אהבה זמנית. גם הריגוש האמיתי יותר, כהצלחת הילד וכדומה, היה פעם דבר שגרתי בסיסי וברור, הריגושים היו הרבה הרבה יותר גדולים.

באותו זמן יכולנו להתרפק על אלוקים. (אולי המושג "להתרפק", נשמע משונה בהקשר של אלוקים, אבל תורת ישראל מצווה אותנו, ציווי שחוזר על עצמו כמה פעמים בספר התורה, "לדבוק" באלוקים. למשל בספר "דברים", כתוב "ואתם הדבקים בהשם אלוקיכם חיים כולכם היום". פירוש הפסוק - מתי שאדם דבק באלוקים, כלומר,  מחשבן את רצון האלוקים בכל מעשה שעושה, הוא מאושר, שופע שמחה, ומלא סיפוק וחיות.) ידענו שבקשותינו ימולאו, ידענו שאנו מוגנים מאוייב חיצוני או אסונות משונים, עם ישראל חיו בשגרה של ניסים, שום דבר, לא היווה גורם שיפריע לשלוותם.

בית המקדש הראשון נחרב, בגלל שעם ישראל עברו על שלוש העברות הכי חמורות בתורה. עם ישראל חטאו בעבירות אלו, בגלל שרצו להתיר לעצמם, את איסורי העריות למיניהם. בגלל היצר המיני, הם כפרו באלוקים, וכך הם הרגו את המצפון המעצבן שהציק. בעקבות כך, הם יצאו לגלות, לאחר הפסד קשה במלחמה. ברבות השנים החטא התכפר. חזרה לארץ ישראל ולבית מקדש שני.

בית המקדש השני נחרב, בגלל "שנאת חינם". יצר גאוותם, הסתבך עם הצלחתו של השני. יש בעבירה זו, התרסה כלפי אלוקים, למה לפלוני, נתת יותר. לא מסכימים, עם צורת החישוב של אלוקים. בגלל הגאוה, הם איבדו גם את הבושה. מתי שעושים עבירה, ולא מתביישים בכך, מתי שהמעשים, סותרים את ידיעת האמת באופן בוטה – זהו סוג של מרד באלוקים. הבושה מסמלת, אי הסכמה פנימית, עם המעשה.

היום אנו "מתקנים", את אותו חטא, הגאווה והחוצפה, שהיתה תוצר לוואי של הגאווה. מדה כנגד מידה. אנו מצויים עתה ב"גלות אדום", שזה אומר, שהתרבות המערבית, שולטת עלינו. גאוותו של האדם, גוברת עם התפתחות המדע, והוא מייחס לעצמו עליונות יתר. "כוחי ועוצם  ידי"... זהו הנסיון האחרון, הנסיון הכי קשה. לחשוב שאנו נעשה, אנו נצליח, הכל תלוי אך ורק בנו... אנו השולטים הבלעדיים במצבנו... המדע יכול להגיע לכל דבר, עם המדע עוד נוכל לשלוט על הכל...

הנסיון שלנו, האם בכל זאת נצליח לחשוב בצורה רוחנית. האם נדע, שאלוקים הוא השולט היחיד, ולא נייחס את הצלחותינו, רק לכישרונותינו.

 היום, כבר יותר קל, כיוון שהתרבות האירופאית, ממאיסה את עצמה. גאוות התקדמות המדע, נבלמת עם איומי אירן, על אטום מבצעי בקרוב, או כשהבן מגלה אלימות, בגלל אתר אינטרנט שגלש בו. שם, הוא צופה בתיעודי רציחות, שצולמו במצלמה נסתרת. גאוות הפתיחות נסדקת, כשהבת שלנו מגיעה עם, "חברה רצינית", ועם "הודעה חשובה". או כשהבן מתרברב שהוא יודע איך מכינים "ג'וינט" של גרס, בגלל הסרט שראה אתמול. מתי שמשקפי תרבות המערב נסדקות, מתחילים לראות קצת, אמת רוחנית.

           -למה בוכים על הסבתא שנפטרה?

           הרי זה דרך העולם?! אלא, שאנו בוכים על דור ישן, דור של יופי אמיתי, שאנו מתגעגעים אליו, דור של תום. הם ידעו להסתכל ולהתפעל, מדברים אמיתיים, ולא מריגושים וגירויים חיצוניים, כמונו. הם מגיעים מדור פחות נוצץ, ועם יותר תוכן. "כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו" – אומרת הגמרא.


ערב תשעה באב

אז אם נצליח להבין, שפעם היה הרבה יותר טוב, ושיכול להיות הרבה יותר טוב בעתיד, עם בנית בית המקדש חזרה, התקדמנו. אם נצליח להוציא את הראש מהענן הכבד, ולהפסיק לחשוב כ"עבד", שגם נולד כזה, וכל משאלתו היא להפסקה קצרה של הנאות, בסוף היום או בסוף השבוע, הרווחנו.

אנו צריכים להעריך את בית המקדש, ולהצטער על חורבנו. הוא היה ה"אמא" שכל כך התאמצה בשבילנו, וכיפרה עלינו. לבסוף, נחרב בית המקדש, במקומנו. אנו, אלו שחטאנו, ובמקום שאנו נמות, נחרב בית המקדש - הגשר שלנו לאלוקים. התעלמות מכך, היא כהתעלמות הילד, הנזכר בסיפור. בית המקדש נחרב, בגללנו, במקומנו. "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" – אומרים חז"ל. כתוב בנביא (ישעיה סו. י) "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש, כל המתאבלים עליה".

אומרים חז"ל,  "כל דור, שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו". כשאנו, יותר נבקר את עצמנו, ולא פשוט, "נזרום", כשאנו נשפר את מעשנו, בית המקדש השלישי, יבנה. "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" אומרת התורה (שמות כה,ח.) כשאנו נבנה בליבנו, בית מקדש של יושר, בית מקדש של קשר, עם אלוקים, כשנקבל על עצמנו לקיים את בקשותיו מעימנו, אז יבנה לנו אבינו,  את בית המקדש השלישי.

בית המקדש השלישי, אינו בנוי מאבנים, הוא בנוי, מלבבות.  KCP
בס"ד

"וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים..
אוהבי ה', יראי אלוקים..
אנשי אמת, זרע קודש, בה' דבקים..
ומאירים בתורה, בתורה ומעשים טובים
ובכל מלאכת עבודת הבורא..!!!! <."

אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך.
ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות !
(רבי נחמן)

"מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּשְׂפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה..."

"ואף על פי שהתמהמה, עם כל זה אחכה לו...
עם כל זה אחכה לו, בכל יום שיבוא.." FF

אני 0 - הקב"ה 1 - יחד אנחנו 10 !  KCP

ישועה5 בקרוב <.